בין כ"ט בנובמבר למוזיאון הלובר בפריז

בשבוע שעבר נסענו בפעם הראשונה לחו"ל מחו"ל, לחופשה מהחופש. התירוץ היה יום הולדת משפחתי והיעד – פריז. נסענו מלונדון ברכבת, ה-Eurostar, ותוך שעתיים ורבע הגענו. ממש כמו ברכבת מחיפה לבאר שבע, רק בלי החייל שנרדם לך על הכתף ולא נעים להזיז אותו כי אולי הוא חזר מאימון מפרך.

אומרים שכשישראלי מגיע לפריז המילה הראשונה שיוצאת מפיו היא "ווואוו", קריאת השתאות ארוכה מהמימדים של העיר, מבנייני הפאר המעוטרים בטוב טעם וכמובן מתגיות המחיר בחנויות השאנז-אליזה. זה כנראה נכון כאשר מגיעים לפריז מחיפה או מבאר שבע, אך ממקום מושבי בלונדון, במבט ראשון פריז לא נראתה לי שונה כל כך.
לקח לי קצת זמן להתרגל שלאנדר-גראונד הם קוראים 'מטרו' וכל השמות של התחנות והקווים הם בצרפתית (ואם את לא מבינה זו באמת בעיה רק שלך). כשניסינו לגמגם בספרדית, איטלקית ואפילו עברית נראה שהם באמת ניסו להבין, אך כשעברנו לאנגלית הם נחרשו באחת. אז תגידו שיש להם גאווה לאומית וגם מלחמת 100 (ושש עשרה) השנים עם אנגליה עדיין צרובה להם בנשמה. אבל עברו כבר 556 שנים מסיום המלחמה, ואני אומרת חברים, הגיע הזמן להתבגר. לא יכול להיות שאני מבקשת הכוונה למוזיאון הלובר ובגלל שאני הוגה את השם לא במבטא המדויק אף אחד לא מבין לאיפה אני רוצה להגיע. ואחרי שאני כבר מגיעה ללובר (סליחה ללווובר) השילוט היחיד באולמות, כמו גם למיצגים עצמם, הוא רק בצרפתית. לקלל בצרפתית כבר למדתי - או מֵרד.
השיא בפערי התפיסה נחשף בעוד אנו משוטטים בקומה העליונה. הרמקולים פתחו בהכרזה, הפעם גם באנגלית (באמת תודה) ובקול לחוץ, כי בעקבות מצב חירום כל המבקרים מתבקשים לעזוב מיידית את הבניין. אחרי ששמענו את הכרוז חמש פעמים ברציפות וראינו כמה מאבטחים חולפים על פנינו ועוד עשרות מבקרים סיניים עדיין ממשיכים לצלם, החלטנו להקשיב להנחיות ולצאת. ניגשנו לדלפק המודיעין ושאלנו בחשש קיומי ישראלי מה קרה? הנציגה חייכה לעברנו ובהצביעה לעבר השעון אמרה 'המוזיאון נסגר בחמש וחצי'. דום הלב המתעתד התחלף בתסכול שלא נפרדנו כמו שצריך ממונה (ליזה). מזל שמקרון (עוגייה מקומית מדהימה) הצליחה להרגיע אותי.

בתום מספר שעות, כשיצאתי מהרכבת, הפעם בלונדון, הכל נראה מוכר ומובן פתאום. השלטים שנושאים את שם קו הטיוב, שלוקח אותנו ישר לדירה, נתנו לי תחושה של בית (זמני, זמני) והתובנה הפריזאית שלי הושלמה: המשמעות שאנחנו מייחסים לדברים היא שנוגעת בנו, היא שמרטיטה את הלב אל מול מראה עיניים. היא מבוססת גם על ההבנה שלנו את מה שאנחנו רואים, וחלק מכך הוא הנגישות לשפה. ההבנה הזאת, ואיתה גם המשמעות, מצומצמות עבורי בפריז למרות הפאר וההדר במבנים ויצירות האומנות הרבות. בלונדון ההבנה גדֵלה ואיתה המשמעות. ובארץ.... אני נזכרת בביקור בהיכל העצמאות בתל אביב. נכנסתי לחדר מלבני פשוט, בו הכיסאות נאספו מבתי הקפה שבשדרות רוטשילד של אז, ובו הוכרזה הקמתה של מדינת ישראל. כולי הצטמררתי בהיכנסי לאולם. כ"ט בנובמבר שמח לכולנו שלוח מהממלכה הבריטית.

חג האורים, בינתיים של אחרים

חודש כסלו חזר אלינו, מכיל בתוכו את החשיכה המתארכת מדי יום ובסופו גם הזמנה להפצת אור, לחגיגת חג האורים שלנו. בהחלט יש למה לחכות.

ובינתיים ממושבי הזמני בגלות אני מצרפת שלושה סיפורי אור מקומיים, שחלקם מאירים גם את הלב:

בשבועות האחרונים התחילו לצוץ כפטריות אחרי הגשם פרחי פרג מקרטון בדש החליפות הרבות שעולות וירודות בטיוב (=הרכבת התחתית). חשבתי לתומי שמדובר בקמפיין להגנת פרחי בר בסגנון "צא לנוף אך אל תקטוף" או לחילופין "הגידו לא לסמים". הורשמתי מהמחוייבות של הציבור אליו עד כדי כך שגם אני החלטתי להצטרף למאבק, באשר הוא, ולתרום כמה זוזים לקופסת הצדקה שזיכוני בפרג אדום. המתרים סיפר לי בגאווה כי הפרחים הללו הם לקראת יום הליגיון המתקרב המצויין ב11 לנובמבר וביום ראשון הראשון של נובמבר (אתם עדיין עוקבים?), שמוקדש לזכרם של כל החיילים הבריטיים שנהרגו ממלחמת העולם הראשונה עד ימינו. הטקס המרכזי נערך למול הפרלמנט, בנוכחות הוד מעלתה, ברחבה עמוסת פרחים ושמות ותחילתו בשתי דקות דומייה. נשמע לכם מוכר? גם לי. דווקא כאן במדינה בה אין 'צבא העם', בה לא נדחקים עם חיילים ברכבת ולא רואים צעירות על אזרחי עם M16 מקוצר, מפגן הסולידריות הזה הצליח להפתיע אותי. בלי ציניות, מאיר ומחמם את הלב.

Guy Fawkes Night – ליל זיקוקים המתקיים בחמישי לכל נובמבר, המציין את כשלון ניסיון ההתנקשות במלך ע"י קבוצה קתולית ובראשה גיא פאווקס, שבמהלכו היתה כוונה כנה לפוצץ את בבנייני הפרלמנט בלונדון בשנת 1605. עד כאן העובדות. אני תוהה על בחירת כותרת החגיגה בשמו של המתנקש המוביל ומה בחירה זו מייצגת. דמיינו שהרביעי לנומבר היה אצלנו 'יום יגאל עמיר'. מ.ש.ל.
בנוסף הבחירה של תכני החג בדמות זיקוקים מכל מגדל גם סתומה בעיני וזאת אחרי שגילינו בסיפור הקודם שהבריטיים יודעים להיות רציניים כשהם רוצים. אני החלטתי לא להישאר חייבת ויחד עם המשפחה שהגיעה לביקור טיפסנו לנקודת תצפית ב Hampstead Heath שהינו פארק טבעי ענק בעיר כדי לחזות במופע האור קולי (ממליצה להוסיף זאת לרשימת הדברים שכדאי לעשות בטיול הבא בלונדון). חיפוש נקודת התצפית בעלטה נתגלה כמשימה מורכבת כך שנהננו בעיקר מהחלק הקולי במופע ובתחושה של התגברות על הפחד שמה נתקל בסבתא המדומה של כיפה אדומה. כשמצאנו את השביל החוצה נחתנו בפאב המקומי והתחממנו עם פיצה טובה החל מפגן זיקוקים בחצר הכנסייה הסמוכה. כמה מחייה לראות זיקוקים, בכל גיל. מסוג המראות שאפשר לבהות בהם לנצח, כמו במים זורמים, להבה מרקדת ואנשים אחרים עובדים. אז אולי משמעות החג היא תיקוף המשפט המושאל "והעם רואים את הקולות".

וסיפור האור האחרון הוא יקר במיוחד, מאיר כל חלקה טובה, כל חלון ראווה וכל עץ רענן בלונדון.... מצורפת תמונה שצולמה ברחוב אוקספורד שקושט לכבוד הכריסמס ובאמת שווה יותר מ1000 נורות מנצנצות. המשך בפרק הבא.

לונדון לקראת Halloween ובארץ יום זיכרון לרבין

הדברים נכתבו באוקטובר 2009, בלונדון.

רישמית אנחנו כבר 'אחרי החגים' אבל בפועל אנחנו תמיד 'בין החגים', והפעם ביום הזיכרון לרבין וכאן, בלונדון, לפני Halloween שנחגג בלילה האחרון של אוקטובר. המשותף לשני הימים הללו הוא שבעבר הלא רחוק הם לא היו על לוח השנה, עד הרצח בכיכר ועד היבוא של ‘shop till you drop’ מארה"ב בהתאמה.

ביום השנה לרבין אנחנו נדרשים להתמודד עם זיכרון, לעצב אותו, להנחיל אותו לילדים שנולדו למציאות 'אין רבין', לבחור האם אנו מקדישים את היום לחינוך לסובלנות ולדמוקרטיה או מקדשים את האיש ומורשתו.

ב Halloween השאלה היא לא למה, אלא כמה. החברה הבריטית כבר עטופה ברשתות עכבישים מלאכותיות, לבושה כרוחות רפאים וצובעת כל דבר שיכול להצבע בכתום, שחור ולבן. הדלעות זוכות לימי תהילה ולראיה מחייכות מאוזן לאוזן, הילדים נרגשים לקראת תהלוכת התחפושות שתמלא את כיסם בממתקים, אבל, אף אחד לא מבין למה באמת חוגגים. מסקר רחוב שעשיתי התשובה העקבית הייתה שהחג הזה לא נחוג כאן בעבר וזוהי השפעה אמריקאית. החג הראשון שהמקור התרבותי שלו הוא תרבות הצריכה. ת'אמת, ציפיתי לקצת יותר מהמקומיים אך אני מתנחמת בעובדה שכשהחג ייגמר כל התחפושות תמחרנה ב-SALE-ים חסרי תקדים ותאפשר ליהודים להערך לפורים מבעוד מועד. כבר אמרתי שאנחנו בין החגים?

בשבוע הבא חברת easyjet פותחת את הקו האווירי שלה מהממלכה לזקן וממליצה שתביאו רק תיק גב ואל תשכחו סנוויץ' מהבית. הפעם הראשונה ששמעתי על כך הייתה מכמה חברים טובים שהתעניינו איפה עושים גם booking לדירה שלנו בלונדון. הפעם השנייה הייתה מדוכן קידום מכירות ענק בצורת אוטובוס שנסע במשך שבוע בלונדון, חילק תפוזי jafa ומכר את תל אביב כעיר של 100% מכל דבר, לכל אחד, כבר 100 שנה. לשם הגילוי הנאות אציין שהשגרירות הישראלית יזמה את הרעיון ומצאה חברה שאינה ציונית אך מבינה משהו וחצי בbusiness.
נתקלתי באוטובוס הזה במקרה רגע לפני הכניסה לשוק מציאות ביום ראשון בבוקר. אחרי סיור 'הכול כלול' באוטובוס עם כרטיס הגרלה לטיסה ביד, תפוז בפה ויד שניה משקשקת קוביות של שש בש, המשכתי לטיול בשוק. כשחזרתי חיכתה לי חוויה אחרת, שלטים לשחרור פלשתין ודגלים של השכנים בליווי קריאות וציקצוק מצלמות על רקע האוטובוס שלנו. החלטתנו לגשת לחבורה ולהבין על מה ולמה וגם להסתיר לכמה דקות את השלטים. ניסינו להסביר להם שמה שהם עושים ממש לא עוזר לקדם שלום במזרח התיכון. וגם לא את שלוות הנפש שלי. כששיתפתי את השליחה הישראלית כאן בחוויה הזו התגובה שלה הייתה: Welcome to London. אני עדיין מחכה לראות אם זכיתי בכרטיס טיסה הביתה.

סוף זה תמיד התחלה - תשרי תש"ע

בחרתי לסיים את תפקידי בהלל חיפה אחרי זכות הראשונים שניתנה לי להקימו, ולהעניק לעצמי שנת שבתון. שנה בה אוכל לשבות מכל מלאכה, להתרענן ולבחור את האתגר הבא. עבורי זו גם שנת שמיטה בה אני משחררת ומרפה מהחלום שנקרא 'הלל חיפה', שגדל ובגר, ונותנת לאחרים להוביל אותו קדימה בבטחה. כצעד ראשון, ארזנו את עצמנו ללונדון לחודשים הקרובים והתחלנו במשימה לחפש בית בו נוכל להתארח בימים הראשונים לנחיתה.

את העזרה הראשונה קיבלתי מבועז, בוגר הטכניון והלל חיפה שהפנה אותי לאתר שהקים עם חבריו הקרוי jewgether שמהווה רשת חברתית לאירוח צעירים יהודים מסביב לעולם. בריטית מהאתר הציעה לנו להתארח בביתה בזמן שהיא נמצאת בחופשה בארץ. לא יכולנו לבקש שידוך מוצלח יותר. השתקענו לשבועיים בחדרה בבית שנקרא The Moishe House ומורכב משישה צעירים וצעירות יהודיים מוכשרים וצבעוניים שבחרו לגור יחד וליצור בית פתוח לעשייה יהודית עם יהודים אחרים, בצורה חופשית ובלתי משויכת לארגון כלשהו או תנועה דתית. מדהים!

במוישה האוס אין רגע דל, כל הזמן יש תנועה והתרחשות. הסיפור הבא הוא אחד מיני רבים שזכינו לחוות:

שבוע לפני החג מתקיימת ישיבה ביתית בנושא סוכה וסוכות והסכמה משותפת שאת יסודות הסוכה נבנה ביום ראשון בבוקר, ערב יוה"כ ונמשיך בקישוט וסכך ביום רביעי. לשלב הראשון יובא דניאל, שחקן חיזוק המצויד בשתי מקדחות וארגז כלים שלא היה מבייש אף קבלן. קרשי העץ מאשתקד חיכו לנו בחצר האחורית חשופים לגשם. אבחנתי אותם כמי שסובלים מתרדמת עמוקה והזנחה פושעת ואין אלה לקבוע את ייעודם החדש – חומר טוב לל"ג בעומר. חבריי חשבו אחרת ומיד שלפו את כלי העבודה והחלו בחיבור פיסות העץ זו לזו תוך קולות קדיחה ונקישות פטישים. הבנתי כי התפקיד הטוב ביותר שאוכל לקחת על עצמי הוא לתעד את המחזה הזה ומוגשת לכם תרומתי הצנועה. הופתעתי מהתוצאה (ואני מתחילה להאמין כי הסוכה הזו עשויה לשרוד את כל החג) ובעיקר מההבנה שמה שנראה בעיני האחת אשפה יכול להיות אוצר לאחר (ובאנגלית upcycle). זכיתי לשיעור ביצירתיות, ביכולת 'לזרום' עם מה שיש וליהנות מעבודת כפיים משותפת.

מאחלת לכולנו לקראת השנה שנפתחה והחג שנכנס שנארח אושפיזין בהכנסת אורחים כמו שזכינו לה במוישה האוס, שניצור יש מאין ויש מיש כמו הסוכות של שלומית ומוישה, שגם בתקופות של ארעיות וזמניות בחיינו נדע שיש לנו האחד את השני/ה לתמיכה וחיזוק ושנזכה לחגוג את החג הזה, את ל"ג בעומר ואת כל החגים בדרך עם א/נשים טובים.

פורים בגלות , מרץ 2005

הדברים נכתבו בשנת השליחות שלי, בתשס"ה, במסגרת הסוכנות היהודית וארגון הלל העולמי באמהרסט, מאסצ'ואסט.

זוכרים איך תמיד בפורים, כשהיינו ילדים, אחרי כמה שבועות של אביב אמיתי ירד גשם? ואיך זה תמיד שיבש לנו את כל החגיגות, המצעדים ברחובות והתחפושות התכסו בבוץ. אז הגירסה הניו-אינגלדית לגשם פורים הישראלי הוא שלג שהגיע אלינו אחרי כמה ימים של אביב מקומי.

פתחנו את החגיגות בקריאת מגילת אסתר בעברית אמריקאית על ידי הסטודנטים ובנוסף תקצירים באנגלית. הקריאה נמשכה עד דלא ידע ואני חשבתי שאולי זה מנהג מקומי של תיקון פורים. אחרי שהיד כאבה מסיבובי רעשן והבטן מאוזני המן (אגב, הידעתם שהמילוי הפופולרי המקומי אינו הפרג הוותיק אלא ריבות לסוגיהן כגון אוכמניות וחמוציות?) החלה תחרות התחפושות המסורתית. מקצת מהתחפושות האופייניות בארץ לא נראו במחזותינו כדוגמת אינדיאנים אם מטעמי טאקט או מעצם העובדה ששום חנות כאן לא מוכרת תחפושת של עוזי כהן לפורים.
החלטתי להיות מקורית ולא להתחפש לדמות ישראלית ייצוגית (למרות שהתלבטתי בין גולדה מאיר לויקי כנאפו) אלא דווקא לדמות אמריקאית מוכרת. הדמות שנבחרה היא הבחורה מקורזלת בתמונה, עם הבנדנה והשריר, הידועה בכינויה "Rosie the Riveter", אישה המייצגת את כניסתן של נשים למעגל העבודה בארה"ב במהלך מלחמת העולם השניה. כנראה שהתחפושת היתה מספיק דומה למקור, כיוון שבאותו ערב זכיתי בתואר "התחפושת הכי לא צפויה" ובתלושי חג לפיצריה הכי טובה בעיר.

רואים את הדימיון? טוב, היא קצת יותר רצינית ממני.

בצהרי יום המחרת יצאתי עם בנות סמית' קולג' לחלק מתנות לאביונים ברחובות העיר, וכך מצאתי את עצמי צועדת בתהלוכה צבעונית עם חבילות ביד בניסיון להתחקות אחר גר, יתום או אלמנה. עצרנו ליד גיטריסט שחור פושט יד והחלטנו להחליף איתו תפקידים – אנחנו נשיר והוא יהפוך לקהל. הניסוי הצליח והבחור נהנה מהרעיון ואפילו מחה לנו כפיים לסיום (טוב, לא ציפיתם שהוא ייתן נדבה, נכון?!), ואני נשארתי עם מחשבות על מהות החג והפור, על מעבר מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב. זהו חג שמהותו היא להתחפש למי שאיננו והוא מאפשר לנו ללמוד משהו על עצמנו, על איך אחרים רואים אותנו ובעיקר על האחר. בשבילי, החוויה לצעוד ברחוב המקומי מושכת תשומת לב בצבעוניות תהלוכת החג היתה שינוי של הרגיל והמוכר אך יותר מזה כאשר עמדתי במקומו של הגיטריסט ראיתי את זרם האנשים שעוברים למולך ואת נשארת באותו מקום, מחכה למבט, חיוך, מטבע או מילה טובה.

סיכמנו את אירועי החג בעימות אקדמאי בין אוזן המן ללביבה הידוע בשמו היידשעי
The Latke & Hamentash Debate
זוהי מסורת של שלושים שנה בהלל ובה נבחרים כל שנה שני פרופסורים יהודיים לדבר בשבחה של אוזן ההמן ושנים אחרים בשיבחה של הלביבה מתוך תחום מחקרם. השנה זכינו להחכים מזוית מתמטית, בילוגית, תזונתית והיסטורית, והאחרונה חשפה את האב טיפוס של פסל החירות שבו אוזן ההמן הונפה בגאון לפני שהחליפו אותה ללפיד המפורסם.

ביום העימות חגגו כאן את "איסתר סאנדיי" (מזכיר לכם איזו מלכה מוכרת?), ואני החלטתי שזו ההזדמנות בשבילי לצאת מהקופסה היהודית ולהיחשף לעולם הנוצרי שמקיף אותנו. למרות שהיהודים בארה"ב מהווים אחוז וקצת מהאוכלוסיה עבורי זו החוויה האמריקאית והיא מגיעה כמעט ל 100%. בצעד נועז נכנסתי לכנסייה הסמוכה לבית שלי, מצאתי לעצמי ספסל והתבוננתי בטקס ובאנשים, הקשבתי לעוגב ולמקהלות הילדים והבוגרים, והרגשתי כתיירת בארץ זרה. לא הבנתי רבים מקטעי הטקס, אך לא ניסיתי באמת, לא הגעתי במטרה להשתכנע. באתי לצפות, לראות תרבות ומנהגים אחרים. כשעזבתי את האולם, כן לטובת העימות המסופר, לקחתי דף הסבר על כל הפרוייקטים החברתיים שהכנסייה מפעילה והופתעתי לראות ש 3 פרוייקטים מתוך 10 קשורים לישראל ולדו-קיום בין ישראלים וערביים פלשתינאים. ועל זה נאמר באתי לחזק ויצאתי מחוזקת.

מסעות התגלית שלי Birthright, פברואר 2005

הדברים נכתבו בשנת השליחות שלי, בתשס"ה, במסגרת הסוכנות היהודית וארגון הלל העולמי באמהרסט, מאסצ'ואסט.

כבר אחרי שבת, אני יושבת ומנסה להעביר מחשבות וחוויות למילים, לנסות להבין את התקופה האחרונה שעברתי בארץ בחודש האחרון ואת החזרה לאמהרסט, מאסטוצ'סט.

קבלת הפנים שחיכתה לי ברחוב היתה צוננת עם טמפרטורה הרבה מתחת לאפס ושלג שמחסה את הכל. החמימות הגיעה מההסקה המרכזית בדירה, מהצוות בהלל ומהסטודנטים שהיו ושלא היו איתי בארץ.

למי שלא מכיר את כל הפרטים, אני אנסה לתמצת ולעדכן את קורותי בביקור בארץ:
20 ימים עם שתי קבוצות של סטודנטים בפרוקייט תגלית (=פרוייקט עם תכלית), כל אחת למשך 10 ימים.
2 סופי שבוע בבית.
ו - 10 ימים של שפעת רצינית ומתוכם שבוע אילם שבו בקושי יכולתי אפילו ללחוש (לסוסים).
כיוון שהשהות שלי בארץ הסתכמה ב 27 יום, חישוב מתמטי פשוט יגלה שהיתה חפיפה בימים והבולטים בהם היו כשהייתי מדריכה חולה אילמת, חוויה שאני ממליצה להסתפק בלשמוע מנסיונם של אחרים בלבד.
אבל אם כבר להיות חולה אז רק בארץ, בבית, עם מרק עוף של אמא והרבה חום ואהבה.

במשך כל התקופה הזו הסתובבתי עם תחושה שלא חלפה ולו לרגע אחד. קמתי איתה בבוקר, היא ליוותה אותי בנאמנות במשך כל היום, גם כשטיפסתי פעמיים את מצדה וגם שירדתי ממנה, ובלילה היא הצטרפה אלי לשינה עמוקה. תמיד ידעתי שהיא קיימת אבל אף פעם לא הרגשתי אותה בעוצמות כאלה, כל כך בטוחה בנוכחות שלה, כל כך טבעית.

וכשארזתי כמה שעות לפני הטיסה חזרה לכאן, שמתי אותה במזוודה במקום בטוח בין החולצות לגרביים. עברו קצת יותר מ35 שעות באוויר, בים וביבשה וכשפתחתי את המזוודה בדירה שלי, גיליתי שהיא חסרה.
אם ניחשתם מהיא אותה תחושה כנראה שדם ישראלי זורם בעורקכם ואם לא ניחשתם זה הזמן לארוז מזוודה קטנה ולנסוע לחו"ל ולהרגיש את חסרונה.

שייכות, היא ולא אחרת. שייכות כזו שכבר בשדה התעופה בניו יורק מוותרים לי על ההמתנה בתור כי מסתבר שהבודקת הביטחונית של אל על היא חיילת שלי לשעבר, והיא מסמנת לי בסימון הישראלי המוסכם איפה התור לצ'ק אין. שייכות כזו שתופסת את העין מרגע שנחתתי, כשהכל מסביב בעברית (טוב, וגם קצת אנגלית, ערבית ורוסית), כזו שפוגשת אותך באמצע קניון מלחה בירושלים שהכרוז מכריז שתפילת ערבית תתחיל בעוד 5 דקות בבית הכנסת בקומה התחתונה, ולמרות שאין לי כוונה ללכת לשם אני מרגישה כל כך בארץ. שייכות של יום שישי בנחלת בינימין, אני מסתובבת עם סטודנטים בין הדוכנים העמוסים עם שייק פירות טעים שקנינו בקצה הרחוב, ואוירת השבת התל אביבית כבר עוטפת אותנו. ליד אומן הזכוכית ניצב גבר צנום עם קערת מתכת גדולה מלאה בקובה בשר עיראקי אסלי ובחוסר חשק בולט מוכר את מרכולתו. ניגשתי אליו ורציתי לקנות קובה כדי לחשוף את הסטודנטים לחווית האוכל המקומית שחורגת מגבולות הפיתה והחומוס. להפתעתי, המוכר סירב למכור לי למרות גינוני הנימוס האמריקאים שהפעלתי וכשניסיתי לערער על החלטתו הוא הצביע על כוס השייק שלי ואמר – חלב!. מצאתי את עצמי מסבירה לו, שהשייק הזה הוא בכלל על בסיס של מים ולכן הוא פרווה, ואני אשמח אם הוא ישנה את דעתו ויתן לי, לפנים משורת הדין לקנות את הקובה (שכבר חשבתי שיהיה קר אחרי כל המשא ומתן הזה), כי הרי מדובר בפעילות חינוכית. סוף טוב הכל טוב, הקובה היה ערב לחיך כולנו ואני אפילו לא התעצבתי מהחטטנות ההלכתית של הבחור מרוב שהרגשתי כל כך שייכת.

הסטודנטים גרמו לי להעריך ולאהוב את כל מה שכבר כל כך התרגלנו אליו, כל מה שנראה לנו כל כך מובן מאליו. הטיול איתם היה בשבילי כמו נסיעה ללונה פארק עם ילד שההנאה שלך היא מההתלהבות שלו. חוויתי את הסקרנות, ההתלהבות, ההעזה לצוף בים המלח באמצע ינואר, בלי קשר למזג אוויר ולהתכסות בבוץ. אווירת השבת ברחוב נחלת בינימין בת"א, בקבלת שבת בכותל עם ים שחורים וביובלים (כן, ישוב קטן בבגליל בין כרמיאל לסחנין) כשהשמש יורדת מאחורי הגבעות שמסביב.

אולי צריך לחיות תקופה בחו"ל כדי להעריך את כל מה שיש לנו בארץ ואת החיבור השורשי אליה ואולי אפשר לשמר את הילד הקטן שבתוכינו שתוהה על הכל ובשבילו שום דבר לא מובן מאליו.
חזרתי לכאן בידיעה שאין לי ארץ אחרת, ישראל היא הבית שלי. ואולי עם ההבנה הבלתי מעורערת הזאת יש לי היום יותר כלים וביטחון להעביר את המסר הזה לכל מי שרוצה להקשיב.

סתיו ניו אינגלדי מול החלון שלי, אוקטובר 2004

הדברים נכתבו בשנת השליחות שלי, בתשס"ה, במסגרת הסוכנות היהודית וארגון הלל העולמי באמהרסט, מאסצ'ואסט.

מתי בפעם האחרונה התלבטת איזו גרב לבחור בבוקר?
אחרי הנצחון של RED SOX השבוע, נגמרו לי ההתלבטויות ועכשיו רק נשאר להחליט מה שמים בקלפי בשבוע הבא.

למי שתוהה אם צריך לשכלל את מערך המיון ליוצאים לשליחות (אם אלו הדילמות בתפקיד) אחרי השורות הקודמות, אני רוצה להוסיף עוד גוונים לתמונה: בערב הניצחון של הרד סוקס נסעתי עם קבוצה של סטודנטים מהלל של יו-מאס להופעה של הדג-נחש בבוסטון במועדון ה"רוקי" שהתמלא במאות צעירים, ישראלים ואמריקאים אוהבי ישראל וכולם נראו כל כך משלנו, שלרגע חשבתי שאני בבארבי בת"א או בברקה בב"ש. ובאמת פגשתי דמויות מוכרות וביניהן טל מהקונסוליה וליהי השליחה של הסוכנות (ד"ש). הלהקה הקפיצה את הקהל ואני ביניהם, וזאת למרות שלא הצלחתי לעקוב אחרי המילים בעברית וגם באנגלית. יכול להיות שהבעיה אצלי, או שזה חלק מהעניין של היפ-הופ ציוני.


במקביל להופעה על גבי מסכי ענק בכל פאב מקומי, ליוו הצופים בשריקות ובמחולות את קבוצת הבייסבול של העיר לזכייה היסטרית והיסטורית באליפות העולם, אחרי 86 שנה של צפייה. אנחנו, הצטרפנו לחגיגות הניצחון אחרי ההופעה ועד עכשיו אני לא ממש סגורה על החוקים של המשחק, אבל ביננו, העיקר שיש סיבה לשמוח.
חשבתי מה ההסתברות שאני אהיה דווקא בערב הזה בבוסטון (בפעם ראשונה שלי), מתוך 86 השנים האחרונות ומתוחלת החיים של אדם ממוצע – בכל מקרה אם חיכו רק לי אז אני ממש מעריכה את ההמתנה.
עכשיו רק חסר שקארי יזכה בבחירות, ואז נדע שהמשיח מגיע.

אגב, לגבי שאר הגוונים – השלכת מדהימה ביופיה בכל האזור, שלל עלים מתים בצבעים חיים כל כך ובכל פינה שניה הדלעות הכתומות מקשטות את העיר.

חנוכה תשס"ז באמריקה

הדברים נכתבו במסגרת נסיעה בתפקיד, מנהלת הלל חיפה, לארה"ב בדצמבר 2006.

ביום שישי האחרון, הרבה לפני שהשמש החליטה לעלות, להביא עוד יום חדש ולקדם את ביאת המשיח, ארזתי את מטלטלי מצוידת בקילוגרמים של שוקולד ישראלי ועם כרטיס טיסה הלוך ושוב לאמריקה ביד - הגעתי לנתב"ג 2004. ה"תירוץ" הפעם הוא כנס המקצוענים של הלל העולמי שנערך אחת לשנה והזדמנות לחזק את קשרי הלל חיפה עם תורמים, תומכים ומקבילים בבוסטון.
את שעות ההמתנה עד לטיסה העברתי בשוטטות בין החנויות השונות והתעכבתי בעיקר מול הדוכן של חב"ד, חנות היודאיקה וכל מי שהציע למכירה חנוכיות, סביבונים ושאר הפתעות לחג. למעשה, אווירת חנוכה החלה ללוות אותי כבר לפני חודשיים, מרגע שפירקנו את הסוכה ועד שריח הסופגניות הסופגות בשמן הציף כל חלקה טובה. לקראת החג סחבתי במזוודה עשרות סביבונים של "פ" ישראלי בניסיון להביא את הנס למחוזות חדשים. וכך עטופה באווירת החג, מקווה למעות של חנוכה בדולרים אני נוחתת בארצות הברית של אמריקה.

גם כאן/שם הכול מקושט לחג והאווירה המאירה, הטעימה והנעימה ממלאה את הרחובות. כריסמס.

משוטטות ברחובות מנהטן. עצי אשוח מקושטים שנוצצים עד כאב עיניים, המון שקיות קניות מלאות במתנות שהולכות יחד עם הבעלים הזמניים שלהם לפני שיונחו תחת כל עץ רענן או בתוך גרב על האח. מנגינת החג בוקעת מכל תחנות הרדיו. אדום, ירוק, לבן. נרות דולקים.

התחושה הראשונית היא של זרות. זה לא שלי. איפה הלעטקס? איפה סביבון סוב סוב סוב?

חולפים ימים אחדים והזרות מפנה את מקומה לתחושה חדשה: התרגשות. התרגשות מלראות את כל ההכנות לקראת החגים הבאים עלינו לטובה. התרגשות מהזכות לחגוג יחד עם משפחה, קהילה, חברים וחברות. התרגשות מניסים שקורים לנו בימים ההם וגם בזמן הזה. התרגשות מהידיעה שממש עכשיו, כאשר השורות האלה נקראות, יהודים בכל העולם מציבים את החנוכייה המאירה למול חלונם. מפרסמים את הנס, בה' הידיעה. נס שחיבר את עם ישראל לארץ ישראל בחיבור ששום אש לא תוכל להמיס. החיבור הזה הוא הסיבה לקיום שלנו, להיותנו ישראליים. להיותנו יהודיים. "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" מלמד אותנו השיר שלמדנו בגן יחד עם תוספת רקיעת הרגליים ופשיטת הזרוע. מי ייתן ונזכור זאת גם כאשר אוזני ההמן יימלאו את רחובותינו.

הדברים נכתבו בלשון נקבה אך פונים לנשים וגברים כאחד.

חוויות של גרות ושייכות מארץ הזהב, עיר התפוח ורגע לפני הטבילה בדבש - תשרי תשס"ח

הדברים נכתבו בגיחה לארה"ב בספטמבר 2007.

· מתיישבת במטוס, מנסה לחגור את חגורת הבטיחות לפי הוראות הדיילת הקפדנית. החגורה שלי כרוכה בציצית של השכן שלי. מה עלי לעשות? בשונה מטיסה קודמת שלי לאותו היעד, השכן לא התרגש מהבקשה המיוחדת שלי ל"התיר אסורים", ואף הפליג לעשות ולא קבע את הכרית האל-עלית כמחיצה ביננו לעת מזור. זה הרגע בו ידעתי מעל כל צל של ספק שאני על הטיסה הנכונה.

· המטוס עוד רגע נוחת על המסלול ואני חרדה/ית כי שעת הדין בפתח. אם יצליח לנחות בשלום מה טוב, ואם לא, צדק מי שאמר שזו "הארץ המובטחת הבלתי אפשרית" (אך התכוון לציון). מרגע שהמסלול נתן לגלגלים להחליק עליו החל הטקס היהודי הקבוע של מחיאות כפיים סוערות לטייסים. אף פעם לא הבנתי את המנהג הזה, ואישית אני מעדיפה את "הבאנו שלום על לחם..." זה הסימן לפרידה מהאחווה היהודית, יוצאים מהמטוס ויוצאים לעולם. וואלקאם באק ניו יורק!

· קבלת שבת בבית הכנסת הרפורמי בלקסינטון, הסמוכה לבוסטון. הרבה (=אישה רב) כמחווה לנוכחותי מזמינה אותי להחזיק את התורה, על פי המנהג המקומי בו אחת לחודש קוראים בערב שבת את העלייה הראשונה של הפרשה השבועית. אני לתומי שכחתי כי אנו לקראת סיום קריאת התורה ושני הגלילים רחוקים מלהיות שווים. כך מצאתי את עצמי במרכז בית הכנסת משלימה את השעות החסרות של אימוני חדר הכושר ומתפללת שהתורה לא נשמט מידי והקלף יבקע לשניים.

· אחת מהמארחות שלי בבוסטון הייתה אישה אמריקאית צעירה שחזרה ליבשת לאחר שהות של חמש שנים בפולין, מבחירה חופשית. כן, קראתם נכון. ההפתעה האמיתית חיכתה לי לאחר השבת וטקס ההבדלה המשותף, כאשר היא הודיעה לי שבבוקר יום ראשון היא הולכת למיסה בכנסייה הסמוכה להתחבר לחצי השני שבה. .."בלעדיך, אני חצי בן אדם". את הנתון המפחיד של אחוז ההתבוללות בקרב הקהילה היהודית בארה"ב אני מכירה אך לא נפגשתי מקרוב עם מי שמאמץ את הזהויות האלה יחד ממבחינת "כל המרבה הרי זה משובח". האם היא יהודייה? נוצריה? מי קובע זאת? רחשי הלב שלה? ההלכה היהודית? מדינת ישראל? והאם העובדה שהיא חיה בארץ החופש, נותנת לה באמת בחירה חופשית?

· חיכיתי, חיכיתי, בכיתי ובכיתי ומי לא בא... הסתיו. נראה כי שלהי הקיץ היא התקופה הארוכה ביותר בארץ, אולם כאן בארצות הברית של אמריקה הסתיו כבר במלוא הדרו. העלים משנים את צבעם לשלל גווני צהוב, כתום, אדום וחום. כל כך מתים, כל כך יפים - במותם ציוו לנו את הצבעים. הפרידה הזו של העצים מהעלים ולהיפך, מחברת אותי לתקופת השנה היהודית בה מסתיימת שנה ומתחילה חדשה. תקופה בה אנו מוזמנים להיפרד מהדברים שהכבידו עלינו השנה, לבקש סליחה מאלו שהכבדנו עליהם ולבחור את דרכנו לשנה הקרובה, למחר, לעכשיו.

אחרי החגים וביניהם - תשרי תשס"ח

הדברים נכתבו בגיחה לארה"ב בספטמבר 2007.

אספתי לכבוד סוכות שלל חוויות מהנכר (אני יודעת שזו שנת שמיטה אבל אני עדיין אוספת ואוחזת), ואני שמחה להזמין אתכם להיות האושפיזין של סיפורי:

יום לפני ערב יום כיפור, טיילתי בפארק פרוספקט בברוקלין ופדלתי בסירה באגם הרחב שמרכזו (בסירה כמו אלו בכנרת כשהיינו ילדות). השמש ליטפה בחום קרניה, העננים הצמריים שטו מלמעלה ולהשלים את התמונה הפסטורלית הזו היה רק חסר פרט אחד שהושלם במהרה. עשרות חרדים, חרדיות ובייבידוס התגודדו סביב גדות האגם והאכילו בפת לחם או חלה את הברבורים, האווזים והברווזים. האחרונים נראו מאושרים אף יותר ביודעם כי הפיטום אינו בעבור הכבד אלא לקיום מצווה כפולה של "תשליך". תשליך היא מצווה של ניעור כיסי הבגדים המסמלת את ניעור העבירות והחטאים והשלכתם למצולות הים. תהיתי האם פרורי פת שכאלה יביאו ברכה לאותן עופות והאם הן יזכו להיחתם בספר החיים בשנה הקרובה. בסיום ההפלגה חיכתה לי הפתעה נוספת, וככל שהתקרבתי למרינה (לא זו מכוכב נולד) הבנתי את גודלה. חבורת בנות-עשרה דוברות עברית התגודדה סביב הסירות והחלה בטקס אחר: טקס ענידת חגורות ההצלה הכתומות. העברית הקולחת שלהן העידה כי הן מארץ הקודש וצעקות של "לכי למפקדת", "סיירת בית משיח לכאן" וכדומה, סקרנו אותי במיוחד. האם הן בחרו להשתמש בשפה חילונית או שמה זהו "צבא השם?".

יום כיפור בקהילה הרפורמית "שערי אמס" (במסורת השטאטל הת' לא התקבלה עדיין) במנאלאפן, ניו ג'רסי. תפילת כל נדרי. האודיטריום של בית הספר התיכון המקומי הושכר לטובת החג והתמלא בכאלף נוכחים. למרות ההכרות שלי עם יהדות ארה"ב עדיין זרים לי סממני השאוו כגון המקהלה בגלימות לבנות, המנצחת עם האורגן, התפילה שמרביתה באנגלית, קניית הכרטיסים לפני, בקשה לתרומות לבית הכנסת, בקשה לתרומות לבית הכנסת, בקשה לתרומות לבית הכנסת ועוד ועוד. ההפתעה החיובית השנה הגיעה בנאומו של רב הקהילה שהקדיש את עשרים הדקות של נאומו לישראל. משדרות ומצב תושביה דרך שאר הקשיים הקיומיים שלנו והמחוייבות של יהודיי התפוצות לתמוך בנו. הרב ביקש מהקהל לעשות שלוש דברים השנה לטובת ישראל – ללמוד, לכתוב ולבקר. ללמוד על המצב מהתקשורת הישראלית ולא רק העולמית. לכתוב למנהיגים פוליטיים ולחזק את הלובי הישראלי וגם לכתוב צ'קים ולבסוף לבקר בארץ המובטחת. במהלך כל התפילה המזגן פעל בעוצמתו המירבית ואני הנחתי שזה חלק מעינויי הגוף ביום קדוש זה, אך עור הברווז שהתפשט בידיי לא היה מהקור אלא מהתרגשות עצומה לנוכח המעמד והאיכפתיות של יהודיי העולם לחלק השני של המשפחה היושבת בציון.

יום לפני ערב סוכות, אני משוטטת בערב בכיכר האומות בשדרה השביעית במנהטן. מזג האוויר מיטיב עם הקהל המאזין ללהקה מקומית, מבוגרים מצטופפים סמוך לשולחנות שח-מט, קופסאות עם ארוחות ערב מתרוקנות בידיים של מסיימי יום העבודה באזור. רק אנשי חב"ד לא יודעים מנוח בנסיון לסיים את הקמת הסוכה (הגדולה ביותר שראיתי מחוץ לגבולות ארצנו). ניגשת אליהם, מנסה להבין מה מתוכנן לערב החג והם שמחים על השאלה ומזמינים אותי לקיים מצוות הנחת סכך. מעולם לא שמעתי על מצווה שכזו, אך אני נרתמת למלאכה ובוחרת ענף אחד מתוך שלל הענפים של עץ כריסמס שבותר לטובת העניין. עד עכשיו אני תוהה האם המצווה הייתה הנחת הסכך או שינוי יעוד העץ.

אוטובוס אגדה ב- NYC ערה"ש תשס"ח

הדברים נכתבו בגיחה לארה"ב בספטמבר 2007.

לילה, תשע וחצי, הגשם בהפוגה לקראת הסיבוב הבא. נוסעת באוטובוס הבלתי נגמר מאמהרסט (עיירת השליחות שלי) לניו יורק סיטי. הנהג עוצר בפעם החמישית, בעיירה מקומית ואני מחליטה הפעם לרדת ולצוד לי קצת בייגל וקרים צ'ייז בסניף דאנקאן דונאצ' בתוך בתחנה. עם שקית מזון ביד, שמחה ורגועה חוזרת לאוטובוס ומי לא כאן.... מיכאל (השם הבדוי של הנהג האפרו אמריקני). הדופק עולה למרות הטמפרטורות הנמוכות בחוץ, והמוח מריץ את כל הדפ"אות (דרכי פעולה אפשריות בשפה הצבאית). שורה של מוניות סמוכה הופכת לקו הגמר של ריצת ה100 מטר שלי (טוב, אולי קצת פחות....) . פותחת את המונית הקרובה ומנסה להסביר לנהג הראשון את שקרה. הוא מביט עלי במבט חסר אונים ועניין ומסביר לי שרק המונית הראשונה בשורה יכולה לקבל את ההזמנה הבאה. הפעם אני משלימה את ה100 מטר. שוב מסבירה, הפעם לנהג האספאני, נהגוס (ש"ב), את מבוקשי והוא מתחיל בנסיעה מהירה תוך הנמכת הציפיות שלי שהמרדף אחר האוטובוס השובב יסתיים בהפיי אנד.

עולים על ההיי וואי, בין כל עומס המכוניות והמשאיות אנחנו מנסים להפסיק את משחק המחבואים המתיש הזה. הנהגוס מסביר לי שהאוטובוס יוכל לעצור רק בעיירה הבאה והוא עצמו אינו יכול לסמן לו שאני נשארתי מאחור. אני מנסה לבצע את כל סימני המצוקה האוניברסליים המוכרים והלא מוכרים כדי להסביר לו שזה לא באמת משחק מחבואים או תופסת ומדובר בילדה מישראל שרוצה להגיע הביתה בשלום ואם אפשר אז גם להביא שלום הביתה.

המרדף מתחיל והאוטובוס נחשף אחרי דקות ספורות. אחת, שתיים, שלוש מיכאל. הנהגוס מחליט לשתף איתי פעולה ומתחיל לצפור לאוטובוס במקביל לפנטומימה שלי ושל אותות מצוקה גוברים. להפתעתי מיכאל מגיב, ומהנהן בראשו. פסק הדין נקבע לטובתי אך מה בדבר גזר הדין? הוא יעצור לי? איפה? מתי? יהיה לי מספיק כסף כדי לשלם לנהגוס או ש....

אני מתחילה להתפלל שמיכאל יסכים לחרוג מהחוק המקומי שאינו מאפשר לו לסתות מהדרך. אות החיים באה מהאיתות לימין. מיכאל בהפגנת אומץ יוצא דופן וכושר מנהיגות מופתי עוצר את האוטובוס בצד ההיי וואי ואנחנו במקביל עוצרים לפניו. אני קופצת מהמונית לא לפני שאני פורעת את חובי לנהגוס, תריסר ירוקים בלבד.

עולה על האוטובוס בבישנות של ילדה ששכחה את המחברת עם שיעורי הבית ואין לה תירוץ מספיק טוב. מתיישבת חזרה במקומי עליו שמר בדבקות הצעיף שהשארתי. יושבת, לוקחת נשימה עמוקה ופותחת את השקית. עכשיו אפשר למרוח את הקריים ציי'ז על הבייגל.