פורים בגלות , מרץ 2005

הדברים נכתבו בשנת השליחות שלי, בתשס"ה, במסגרת הסוכנות היהודית וארגון הלל העולמי באמהרסט, מאסצ'ואסט.

זוכרים איך תמיד בפורים, כשהיינו ילדים, אחרי כמה שבועות של אביב אמיתי ירד גשם? ואיך זה תמיד שיבש לנו את כל החגיגות, המצעדים ברחובות והתחפושות התכסו בבוץ. אז הגירסה הניו-אינגלדית לגשם פורים הישראלי הוא שלג שהגיע אלינו אחרי כמה ימים של אביב מקומי.

פתחנו את החגיגות בקריאת מגילת אסתר בעברית אמריקאית על ידי הסטודנטים ובנוסף תקצירים באנגלית. הקריאה נמשכה עד דלא ידע ואני חשבתי שאולי זה מנהג מקומי של תיקון פורים. אחרי שהיד כאבה מסיבובי רעשן והבטן מאוזני המן (אגב, הידעתם שהמילוי הפופולרי המקומי אינו הפרג הוותיק אלא ריבות לסוגיהן כגון אוכמניות וחמוציות?) החלה תחרות התחפושות המסורתית. מקצת מהתחפושות האופייניות בארץ לא נראו במחזותינו כדוגמת אינדיאנים אם מטעמי טאקט או מעצם העובדה ששום חנות כאן לא מוכרת תחפושת של עוזי כהן לפורים.
החלטתי להיות מקורית ולא להתחפש לדמות ישראלית ייצוגית (למרות שהתלבטתי בין גולדה מאיר לויקי כנאפו) אלא דווקא לדמות אמריקאית מוכרת. הדמות שנבחרה היא הבחורה מקורזלת בתמונה, עם הבנדנה והשריר, הידועה בכינויה "Rosie the Riveter", אישה המייצגת את כניסתן של נשים למעגל העבודה בארה"ב במהלך מלחמת העולם השניה. כנראה שהתחפושת היתה מספיק דומה למקור, כיוון שבאותו ערב זכיתי בתואר "התחפושת הכי לא צפויה" ובתלושי חג לפיצריה הכי טובה בעיר.

רואים את הדימיון? טוב, היא קצת יותר רצינית ממני.

בצהרי יום המחרת יצאתי עם בנות סמית' קולג' לחלק מתנות לאביונים ברחובות העיר, וכך מצאתי את עצמי צועדת בתהלוכה צבעונית עם חבילות ביד בניסיון להתחקות אחר גר, יתום או אלמנה. עצרנו ליד גיטריסט שחור פושט יד והחלטנו להחליף איתו תפקידים – אנחנו נשיר והוא יהפוך לקהל. הניסוי הצליח והבחור נהנה מהרעיון ואפילו מחה לנו כפיים לסיום (טוב, לא ציפיתם שהוא ייתן נדבה, נכון?!), ואני נשארתי עם מחשבות על מהות החג והפור, על מעבר מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב. זהו חג שמהותו היא להתחפש למי שאיננו והוא מאפשר לנו ללמוד משהו על עצמנו, על איך אחרים רואים אותנו ובעיקר על האחר. בשבילי, החוויה לצעוד ברחוב המקומי מושכת תשומת לב בצבעוניות תהלוכת החג היתה שינוי של הרגיל והמוכר אך יותר מזה כאשר עמדתי במקומו של הגיטריסט ראיתי את זרם האנשים שעוברים למולך ואת נשארת באותו מקום, מחכה למבט, חיוך, מטבע או מילה טובה.

סיכמנו את אירועי החג בעימות אקדמאי בין אוזן המן ללביבה הידוע בשמו היידשעי
The Latke & Hamentash Debate
זוהי מסורת של שלושים שנה בהלל ובה נבחרים כל שנה שני פרופסורים יהודיים לדבר בשבחה של אוזן ההמן ושנים אחרים בשיבחה של הלביבה מתוך תחום מחקרם. השנה זכינו להחכים מזוית מתמטית, בילוגית, תזונתית והיסטורית, והאחרונה חשפה את האב טיפוס של פסל החירות שבו אוזן ההמן הונפה בגאון לפני שהחליפו אותה ללפיד המפורסם.

ביום העימות חגגו כאן את "איסתר סאנדיי" (מזכיר לכם איזו מלכה מוכרת?), ואני החלטתי שזו ההזדמנות בשבילי לצאת מהקופסה היהודית ולהיחשף לעולם הנוצרי שמקיף אותנו. למרות שהיהודים בארה"ב מהווים אחוז וקצת מהאוכלוסיה עבורי זו החוויה האמריקאית והיא מגיעה כמעט ל 100%. בצעד נועז נכנסתי לכנסייה הסמוכה לבית שלי, מצאתי לעצמי ספסל והתבוננתי בטקס ובאנשים, הקשבתי לעוגב ולמקהלות הילדים והבוגרים, והרגשתי כתיירת בארץ זרה. לא הבנתי רבים מקטעי הטקס, אך לא ניסיתי באמת, לא הגעתי במטרה להשתכנע. באתי לצפות, לראות תרבות ומנהגים אחרים. כשעזבתי את האולם, כן לטובת העימות המסופר, לקחתי דף הסבר על כל הפרוייקטים החברתיים שהכנסייה מפעילה והופתעתי לראות ש 3 פרוייקטים מתוך 10 קשורים לישראל ולדו-קיום בין ישראלים וערביים פלשתינאים. ועל זה נאמר באתי לחזק ויצאתי מחוזקת.