בשלל צבעים לקראת חנוכה

אני נזכרת שכילדה הייתי בוחרת להעמיד בחנוכיה מדי ערב נרות מכל הצבעים שבקופסה הכחולה. כולם היו באותו הגודל, דלקו למשך זמן מקביל ובכל זאת משהו בצבעוניות הזו היה מושך יותר, הנכיח והדגיש כל אחד מהם, ביחד ולחוד. בשבועיים האחרונים השתתפתי בשתי חוויות צבעוניות במיוחד, שהחזירו אותי להרהר בימים ההם, אבל בזמן הזה:

25.11.09, לונדון, Thanks giving
זה התחיל בבחור אמריקאי (בינתיים בלונדון), קתולי (אבל לא מאמין) וצהוב (כולם בלונדינים באינדיאנה) שאמר שאנחנו חייבות לבוא לדירה שלו לחג האמריקאי (שלא נהוג בבריטניה – אבל אף אחד לא אומר לא לעוף ענק בגריל והודיה). התפריט הקולינרי בייבוא אישי מאמריקה – Turkey,Stuffing, ירקות מובשלים, לחם תירס ופאי תפוחים לקינוח. הבישול, להפתעתי, היה ביתי וטעים כאחד אך ההפתעה הגדולה חיכתה לי כאשר בזה אחר זו נכנסו האורחים: שלושה אמריקאים ושלושה ניוזילנדים, שני אירים ושני אנגלים, עיראקית (מוסלמית) ובעלה כהה העור מסיירה לאון. אה... וגם שתי נציגות כחול לבן. אמרו לי שלונדון היא עיר קוסמופוליטית ואכן אני פוגשת את המגוון האנושי מדי יום ברכבת התחתית, ואפילו מתחככת איתו בשעות העומס. אך מעולם לא מעבר לזה. כל אחד עסוק בעניינו, מי בקריאת עיתון או ספר, בחיבור ל- Blackberry או בנימנום קל. בערב הזה יכולתי להכיר, לחוות, לשמוע סיפורים כל כך שונים מהסיפור שלי עצמי. תפס אותי במיוחד סיפורם של הניוזילנדים שנמצאים כבר כמה שנים טובות בלונדון ונהנים לעבוד ולטייל בכל אירופה. הייתי חייבת לשאול אותם איך הם וויתרו על החיים בגן עדן עלי אדמות לטובת החיים האורבניים האלה. מסתבר שהם מעדיפים לסבול מזיהום אוויר מלמות משעמום. בסוף הערב הרגשתי כמו דובון איכפתי לי, דשנה מהאוכל ומלאת שמחה על ההזדמנות לצאת מהבועות היהודית והישראלית ולפגוש את ילדי כל העולם שבאו להתארח.

4-6.12.09, פריז, שבת במסגרת Marom EU
אחרי שנהנתי לפני שבועיים מהנסיעה ברכבת בין לונדון לפריז החלטתי לבדוק גם את נתיב התעבורה האווירי ואת חברת easyjet. מסקנות בהמשך.

המטרה הראשונית הייתה להפגיש מובילי מרו"ם, הצעירים של התנועה המסורתית, ולהבין אלו דברים טובים יכולים לצאת מעבודה משותפת ומהקמת "מרו"ם אירופה". זוגות זוגות נאספו מכל מדינה: הונגריה, צרפת, גרמניה, ספרד ואני, בגפי, מייצגת את הממלכה. כבר במשפט הפתיחה – שם, ארץ ותפקיד, הסתבכתי. מזל שלא שאלו גם חיה באות הראשונה. השם שלי באנגלית לא ממש קליט ואני צריכה לבטא אותו תוך השמטת הרייש והעברה למילעיל. לא תמיד זה עוזר ולכן השתכללתי ל"My name is Inbar, like - in the bar". (פעם אירחנו קבוצת אמריקאיים בהלל והייתי צריכה להסביר למה קראו לי כך ואמרתי because I was born in a bar, עד היום יש מי שמאמין לסיפור הזה..). השלב הבא היה להציג את הארץ שאני מגיעה ממנה, אחרי כמה גילגולים הגעתי ל"ישראלית שחיה זמנית בלונדון" וכל פעם שאמרתי זאת נתקפתי ברגשות אשם רוויי ציונות. חתימת משפט הפתיחה הייתה בתפקיד ומכיוון שרק שלושה ימים לפני כן השתלבתי במרו"ם UK בכלל ופיתוח קהילתי בפרט, ההצגה הייתה יותר קצרה מהשם שלי.
במהלך כל סוף השבוע הוקסמתי מהסיפורים של החבורה. מחבר'ה שגדלו במציאות פוסט קומניסטית עם דור הורים שלא ידע את יוסף ולא חווה חיים יהודיים, עם גרמנים שרגשות האשם של שכניהם מובילות אותם לבית הכנסת בהמוניהם, עם צרפתיה שבטקס ההבדלה סיפרה שהשבוע יש לה דיון לשם גיור בבית הדין (היא מיקס של גרמניה והודי שגדלה כמוסלמית) ועם צמד ספרדים שיודעים איך לעשות שמח. תמיד.

הפעם חווית פריז שלי הייתה קהילתית כל כך עד שמצאתי את עצמי מקשיבה מרותקת לכל דברי התורה וההודעות שנאמרו בצרפתית בתפילות בהם השתתפנו. את ההילטון הנוצץ מלפני שבועיים החליף אירוח בבית משפחה יהודית מקומית שנראה כמו הגירסה המבוגרת של ה- Moishe House, או כמו שסבתא שלי הייתה אומרת, בלאגן מאורגן. הבית מעוטר מבחוץ ומבפנים בסגנון המאה ה- 18, האייפל מציץ מחלון הסלון ובבוקר התמלא הבית בניחוח קוראסונים טריים שהטבלו בקפה לפני המנהג המקומי. מסקנה ראשונה (בעצם שנייה, הראשונה היא רק רכבת!): הצרפתים יודעים להנות מהחיים וכשאני לידם זה אפילו מדבק.

השנה כשאדליק את נרות החג, מדי ערב, אקדיש מחשבה יתרה לנרות וגוניהם, שיכולים לעמוד האחד ליד השני בלי רתיעה ופחד. הלוואי עלינו.

חג שמח, מאיר ומחמם לכולנו.