חלוק נחל וסיפור ירושלמי לראש השנה

את הסיפור הזה שמעתי לראשונה לפני שנתיים מפי סיגל, חברה וקולגה חיפאית ששמעה אותו בעצמה. כבר אז הוקסמתי מפשטות המילים ועומק המחשבה, והחלטתי שאנסה ככל שאוכל לספר אותו ברבים (מומלץ לקרוא אותו תוך משחק תפקידים):

בערב ראש השנה, בשעת ערב, נפגשו שני מקובלים ירושלמיים בעיר העתיקה.

שואל רבי חיים: "ר' צבי, לאן אתה ממהר? ומה האבן הזו שאתה נושא מתחת למעילך?"

עונה לו ר' צבי: "ר' חיים, אתה הרי יודע את מנהגי. כמו בכל שנה, ברגעים האחרונים של השנה החולפת, הולך אני לבית עולם לקבור את השנה החולפת, ואבן זו היא מצבה לשנה שחלפה. אני חורט בה אותיות פ.נ. ומוסיף: 'פה נקברה שנה פלונית'. כך אני נוהג תמיד.

ואתה ר' חיים,לאן אתה ממהר?"

"ר' צבי, ר' צבי... אתה הרי יודע את מנהגי. אני הולך כמו בכל שנה להניח אבן יסוד לבניין החדש של השנה החדשה. בניין ענק בן 354 קומות. והיום אני מניח את אבן הפינה."

"ואיפה האבן שלך, ר' חיים?"

אומר לו ר' חיים: "אינך יודע? הרי זו השנה החמשת אלפים שבע מאות שבעים ואחת שאני הולך אחריך לבית העולם. ובשעה שאתה מניח את אבן המצבה לשנה החולפת- אני בא אחריך, לוקח את האבן שלך והופך אותה על פניה. גם אני חורט עליה שתי אותיות פ.נ. ומוסיף: 'פה נבנית שנה פלונית'."

בסיום הסיפור קיבלתי מסיגל חלוק נחל שעל צידו האחד רשמתי פ.נ., ועוד מילה אחת, דבר אחד אותו אני רוצה להשאיר מאחור ולקבור יחד עם השנה החולפת. על הצד השני של האבן רשמתי שנית פ.נ. ועוד מילה אחת, דבר אחד שישמש לי אבן פינה לקראת השנה הקרובה. חלוק הנחל נח על שולחני כל אותה שנה כעדות ותזכורת להתכווננות הבראשיתית הזו. אני אצא לי בימים הקרובים לחפש חלוק נחל לונדוני ובינתיים אני מעניקה לכם את הסיפור. את האבן, אני בטוחה, תמצאו לבד.

טובה שנה!

My Jewish Hungarian journey - August 2010

After hearing so much about Marom Budapest from my marvelous colleague Eszter Susan I decided to come and explore it from a first hand. The Bankito Festivel (Jewstock) was additional excuse to come but not the first one. Looking back on my Hungarian’s experiences I realized that my two reasons were mixes together - the Bankito Festivel is one of the annual highlight events of Marom Budapest, especially for the large, not necessarily Jewish, young adults community of Budapest.

Me first Jewish station in Hungary was at the Budapest Moishe House which was opened a year ago in the Jewish quarter by three energetic young ladies: Eszter Susan, Zsofia Eszter Simon and Anna Balint. I felt at home from the first step and enjoyed a colorful and welcoming design as well as activities. As an active friend of the London Moishe House I was so happy to see that the spirit of a community house is common for those two. In addition I admired the cooperation between the Marom Budapest, the Moishe House and so many other local and international Jewish organizations that know how to work together and put aside differences and politics.

The next day I was on a bus for my second Jewish station – the Bankito Festival which was happening in Bank, a small countryside village that peacefully lies at the shores of a charming lake. I was wondering what makes this festival to be a Jewish one and realized that it was led by more then 100 young Jewish volunteers that are involved on a regular basis in renewed Jewish life in Budapest. Those people are so active because they care and because they know that if they will not do it – nobody else will. They did not grow up with local Jewish leaders or in a families who practiced Judaism. All what they do and know comes from themselves taking reasonability on their Jewish journey. The majority of Hungarian Jews - 90 % of the 100,000 people are coming from such families, this is why it is so important that Marom Hungary is able to channel them (back) to Judaism, and recreate the Hungarian Jewish community.

I was amazed to meet so many talented people playing music (even in Hebrew), creating art and leading sessions and discussions in a variety of topics – just name it.

I had the privilege to participate in the largest Shabbat in Hungary that weekend with more then 100 Jews from Canada, France, the Netherlands, Israel, U.S. , and of course, Hungary gathering in to pray, sing and build a sense of a community so far away from home. Rabbi David Lazar led the services, helped us to create a spiritual environment and encouraged each on of us to ask questions, to look out and find our way, rather then THE way. The subject of that week’s Porshen of the week was the laws of Kosherness. A long and technical list of what you can eat, and what not. Rabbi Lazar took this subject a step forward, made us to look into ourselves and ask how we choose what to put in our body. Whether important just it taste and being healthy, or also what is it’s production procedures, and their morality. How much are we willing to pay to have our food “good” for the animals, the workers, the environment?

Those questions, and so does the activist spirit I met in the festival, came back with me back to London, and grew into a big love for the people and ideas I’ve met. I can’t wait for my next visit, to keep watching from close the beauty of this growing and flourishing community.

הכותל שאינו מערבי

את הפעם הראשונה שביקרתי בכותל המערבי אני לא זוכרת. אולי זה היה עם כל המשפוחה במכונית עתיקה שעושה מאמץ יותר מכולנו לעלות לירושלים או אולי טיול בית הספר עם עוד מאה ומשהו ילדים זבי חוטם וצוות מורות שמנסות להשתלט על העניינים. מה שבטוח להתפלל לא התפללתי (את זה אני כן זוכרת) אבל כן דחפתי פתק לחריץ הכי גבוה שהגעתי אליו בבחינת "מה שלא יכול להזיק יכול רק להועיל". בביקורים הבאים שלי עמדתי מול קיר האבנים הגדולות וניסיתי להתחבר לרגשות שלי, להבין מה זה עושה לי לראות ולגעת בקיר בן אלפיים שנים שהיווה חלק מחומת הר הבית והיום הוא "מקום התפילה היהודי הציבורי הקרוב ביותר למקום בו שכן בית המקדש" (תודה לויקי - פדיה).

אז זהו, שקצת קשה לי עם המלים "מקום התפילה הציבורי". עבור ישראלים רבים להגיע לכותל זה כמו להיכנס לבית כנסת (אורתודוקסי כמובן), משהו שעושים לכל היותר בראש השנה או יום כיפור ואם צריך אז גם בחגיגות בר מצווה. מנסים לעקוב בסידור עם עזרה של דוס תורן, בלי ממש להבין את התפילה ואם כבר מבינים מרגישים זרות גדולה לטקסטים השופעים הלל והודיה לשם יתברך. בשלב הזה רק האצבע עוד נשארת בסידור והעיניים משוטטות במרחב, מנסות לחוות חוויה אנתרופולוגית. הסיבה העיקרית להמשיך ולהקשיב לרב היא כדי לא לפספס את הרגע שניתנת פקודת האש וסוף סוף אפשר ליידות את סוכריות הטופי שבינתיים, תוך כדי חימום, קיבלו את הצורה של כף היד שלנו.

יום אחד, לפי קצת יותר מחמש שנים, זכיתי להגיע לביקור בכותל עם ארבעים סטודנטים ממאסצ'וסטס כשהדרכתי משלחת "תגלית" במסגרת שנת השליחות שלי. בשביל יהודי התפוצות חווית הכותל שונה מהחוויה הישראלית. ההגעה לשם, היא אף פעם אינה במקרה, וגם לא "על הדרך". הם היו חייבים להגיד בדרך 'שלום' לדוד וגם לשכנע את ההורים לממן להם את הביקור למולדת הלאומית. לפני שירדנו לרחבת הכותל, עמדנו יחד לתצפית מאחת המרפסות והקשבנו למשנתו של המדריך. כשסיים, אחת הסטודנטיות שאלה מדוע אין בכותל אזור תפילה מעורב, והציעה באותה נשימה שבמקום החלוקה הקיימת של שני-שליש לגברים ושליש לעזרת נשים תהא חלוקה של שלושה שלישים: גברים, נשים ומעורב או בשפה אחרת Tri - Mechizha. עבורי זו הייתה הצעה מהפכנית, חתרנית כמעט. עבור הסטודנטים פחות, הם הנידו את ראשיהם בהסכמה.

במהלך שנת השליחות שלי בארה"ב וכן בחוויה היהודית הלונדונית שלי היום, אני לומדת להבין את הגישה הכל כך שונה של יהודי התפוצות. שונה, אך עם זאת, לא פחות בעלת זכות קיום. היהודים הללו נחשפים בחייהם למגוון שונה של מערכות ערכים. מצד אחד, אהבה אמיתית ליהדות, לאלוהים, לטקסטים שלה, לתפילות ולפילוסופיה, וגם למדינת היהודים. מצד שני, סביבה ליברלית, שמעלה על נס את הרב תרבותיות וחגיגת השונות ומציעה שוויון מלא לנשים. יהודים אלו בוחרים בתנועות יהודיות פרוגרסיביות-שוויוניות ובעיקרן הרפורמית והקונסרבטיבית (מסורתית). אין לזלזל בתנועות אלו. בעולם שבו 50% מהיהודים מתבוללים, הצעירים הללו הם העצמה היהודית שמחוץ לגבולות מדינת ישראל. רק כסיל יבחר לוותר עליהם ללא קרב.

ובכן, השאלה של הסטודנטית צפה באוויר, והתשובה של המדריך הייתה הוספת אנקדוטה: אחרי השחרור בשישים ושבע, למעשה לא הייתה מחיצה בכותל במשך שלוש שנים (והרחבה הייתה עמוסת מבנים) וכל אחד בחר את המקום בו הוא רצה להתפלל.

פיסת ההיסטוריה החדשה הזו הדהימה אותי, ולא פחות הרעיון המתקדם של הסטודנטית שלי שיוכל לאפשר לכל אחד להתפלל בכותל כפי מנהגו. אז למה לא בעצם? עם ישראל עשיר במסורות ומנהגים שמגיעים מכל קצוות תבל ו"מקום תפילה ציבורי" צריך להיות מקום שנותן לכל יהודי באשר הוא, להרגיש בבית. לכל יהודי.

לפני שבוע, מול שגרירות ישראל בלונדון השתתפתי לראשונה בתפילת ראש חודש מתוך הזדהות עם "נשות הכותל", קבוצה גדלה של נשים שכבר עשרים שנה מבקשות להתפלל בדרך שלהן, המקובלת לחלוטין בקרב קהילות בתפוצות, וסובלות מדיכוי חופש דת על ידי מי שמאמין שיש רק דרך אחת להיות יהודי, מחזיק במונופול דתי מסיבות פוליטיות צרות ומגובה בתמיכה משטרתית. לדעתי, אם יש יהודים/ות שמחויבים לתפילה ולמסורת, מי אנחנו שנפסול את דרכם. האין זה אבסורד שבמדינת היהודים הם מקבלים פחות חופש דת מאשר במדינה בא הם חיים כמיעוט?

ארבעה חברים יצאו לדרך.... The West Highland Way

הפעם האחרונה שיצאתי לטראק בן כמה ימים היה לפני כמעט שנתיים, בלוויית אחותי הצעירה וח"י קילוגרמים על הגב. אלו היום חמשת הימים הצפוניים של שביל חוצה ישראל, שהתחילו בסמיכות למושב בית הלל והסתיימו למרגלות המירון. מתישהו, בתקווה לפני הפנסיה, אני מתכננת להמשיך ולהדרים.

הפעם הזו החלטנו ללכת בגדול ובסטייל. טראק בן שמונה ימים, ו- 156 ק"מ, במערב סקוטלנד, ארבעה חברים ומכונית אחת. הבחירה הטבעית, לחלקנו, לבילוי החופשה השנתית קרוב לטבע ורחוק מאינטרנט.

מה נשתנה הטרק הזה מכל אלו שעשינו בעבר? שאלתי והשיבוני חבריי:

(מומלץ לקריאה תוך זמזום נעימת 'מה נשתנה'?)

יובל: שבכל הטרקים סחבנו את כל הציוד על הגב, הטרק הזה, הטרק הזה הפג'ו עושה את העבודה ואנחנו מביטים קדימה ונהנים מהנוף המהמם.

רייצ'ל: שבכל הטרקים ישנו בשק"ש בכל דשא קיבוצי רענן, הטרק הזה, הטרק הזה אנחנו מגוונים בין B&B ל Wigwams.

ספיר: שבכל הטרקים אכלנו רק מה שסחבנו על הגב (ביצה עם שוקולד השחר), הטרק הזה, הטרק הזה יש כמות פאבים על הדרך כמעט כמו כבשים.

השיר הזה אומנם לא נכנס לפלייליסט של השירים המזומזמים בדרך, אבל בהחלט אנחנו מביאים את אהבת העברית לכל מקום כולל למארחים שלנו שלומדים את השיעור הראשון שלהם בשפת הקודש (כחלק מההחלטה להיות שגרירים של רצון טוב). תאמינו לי יותר קל לי להבין את העברית שלהם מאשר את המבטא הסקוטי הכבד, שגם אחרי כמה חודשי הכנה בלונדון עדיין הוא בגדר חידה.

ועוד כמה נקודות על קצה המזלג שהוא גם כף וסכין בו זמנית:

• השמש זורחת כאן כמעט 20 שעות ביממה, כך שאין מצב להיתקע במסלול כשכבר מחשיך. באחד עשרה בלילה עוד לא ממש חשוך ובארבע לפנות בוקר כבר ניתן ליהנות מקרני שמש ראשונות. זה כמובן לא מפריע לנו להקפיד ולישון שמונה שעות ואם אפשר גם להגניב שלאפשטונדה אחרי ארוחת הצהריים. סטייל כבר אמרתי?

• פרופיל המטרק הוא רב פנים ולהפתעתי עד כה פגשנו רק אירופאים, בכל גווני הצהוב-לבן, מבני עשרים עד בנות שבעים, רחבים וצרים, גבוהים וקצרים. כולם מוקפדים עם מיטב הציוד לכל שינויי מזג אוויר ולא מפחדים מכבד מדי, ארוך מדי, מתיש מדי כל עוד בצהריים ובערב הם ישבו על כוס בירה.

• "יש יותר מדרך אחת לעשות את השביל" – למרות שפגשנו גם אחד שמטייל לבדו, רוב רובם של המטרקים מטיילים בקבוצות. פגשנו קבוצה מליוורפול שהחליטה לצאת יחד למסע עם כל החבר'ה מהפאב שאיתם הם חולקים תחביב משותף אחד לפחות. חמישה חברים: שלושה שריריים יוצאי מכינה קדם צבאית (שקמפינג ומסעות רווי משקל הם התרפקות נוסטלגית), אחד שרגיל לגמוע מרחקים במקצועו כנהג מונית אך מעולם לא יצא למסע של יותר מיום ואחרון חביב עם פירסינגים ומוהק צבוע שנראה יותר כמו מתבגר מרדן מאשר אבא לילד בן 9. כשפגשנו אותם לפני יומיים התפלאנו כאשר כל אחד שלף מהתיק את האוהל היחידני שלו, במקום לחלוק אוהלים ולהעמיס פחות על הגב. אתמול נהג המונית כבר נשאר מאחור והגיע שעתיים אחרי הקבוצה והבוקר הקפצתי אותו ואת הצבעוני לנקודת הסיום של המסלול היומי של החבורה כשכל אחד מהם הצטייד בתרופות כנגד שפשפת ופטריות שנתרמו להם מבית המרקחת הפרטי שלנו. כשנפרדו זכיתי לתואר "המלאך מישראל", שנראה לי קצת מוגזם, אבל אם זה יעזור לדימוי ישראל ברחבי העולם – אשריי. מה שלא יקרה, הבטחנו, נשאר חברים בפייסבוק.

תחילתו של יום רביעי למסע. המשך יבוא......

Bank holiday – סופשבוע אחרון של מאי

בזמן שעדיין מרגישים את האדוות מן הלחימה המאולצת שהתנהלה בים הישראלי, על גבי ספינת המשט הטורקי, והדי המלחמה התקשורתית שעקבו עדיין בשיאם, כאן, בממלכה המאוחדת נחגג חג הבנק.

אף אנגלי ששאלתי (ושאלתי) עוד לא הצליח להסביר לי על מה ולמה החגיגה. נראה ששום סיבה לא באמת קיימת, אלא שהעיקר היה לפזר על גבי לוח השנה שמונה ימי שני שהם חופשה, ומאפשרים שמונה סופי שבוע ארוכים במיוחד . הזדמנות נפלאה לגיחה לוויקאנד באחת הבירות האירופאיות ולכל הפחות גמיעה של בירות מקומיות שלושה ימים ברציפות, עד דלא ידע.

חשבתי לעצמי איך אוכל לחגוג עם הבנקים את יום חגם ופלייר שנשלף לעברי חודשיים קודם עם המילים Free Range Festival מיד שבה את עיניי. Free Range זה הביטוי האנגלי לביצי חופש, פסטיבל – מילה בעברית, אז מה הקשר בין השניים? הסקתי שזו הזדמנות נפלאה לחגוג גם עם כל התרנגולות החופשיות (מתשלום עמלות שורה) בחווה חקלאית, בקנטרי סייד רחב הידיים של הממלכה.

לפסטיבל הגעתי בטרמפ עם נטשה, בחורה יהודיה מבית אנגלי טוב, שעובדת בעסקי האופנה ושהצליחה לדחוס למכוניתה הקטנה, בבוקר גשום במיוחד, כמויות של בגדי מעצבים שלא הייתה מביישת חנות בוטיק בכיכר המדינה.

למעשה עד אותו בוקר לא ידעתי איך ואם אגיע לפסטיבל. ידעתי שיש שאטל שלוקח מתחנת רכבת מסוימת עד לפתח חווה – פשוט עד כאן. אלא שהתחנה שננקב שמה היה Leicester station , מה שנשמע לי דומה בהחלט ל- Leicester square station, שהיא תחנת רכבת במרכז לונדון, שנמצאת בדיוק עד קו הטיוב שיוצא סמוך לביתי. בדיעבד הסתבר שההשוואה שעשיתי היא בערך כמו לקבוע להיפגש בתחנה המרכזית בירושלים, ולחשוב בטעות שמדובר ברח' דרך ירושלים בתל אביב. טעות של מתחילים, שכצפוי שעשעה ביותר את חברי האנגלים. נקודת המפגש האמיתית, היא העיר Leicester שנמצאת שעתיים מלונדון, הייתה מאוד רחוקה מהישג יד, וכך, ערב לפני, מצאתי עצמי מבוישת מתמימותי, ובעיקר, נטולת תחבורה.

נטשה, שהוסמכה למזלי באותו בוקר להיות הטרמפ הלאומי למסכנים, הפכה להיות החברה הראשונה שלי בפסטיבל והיא לקחה אותי תחת חסותה עד ששלושה ימים מאוחר יותר הורידה אותי מול מפתן ביתי בלונדון. במסגרת החסות, ובתפקיד האימא הפולנייה, היא הביאה מכל הבא ליד לפחות כפול, "שלא יחסר", כי מה יקרה אם מישהו ישכח להביא אוהל, מזרון מתנפח, פנס ומעיל גשם? או כמוני יחליט שעם קצת מזל והשגחה פרטית דברים יסתדרו?

אז כבר הבנתם את הרעיון בבסיס הפסטיבל – הטבע פרוס עד האופק, ומה שאנשים מביאים איתם, זה מה שיש. גם חומרית ובעיקר חברתית ורוחנית. החווה רחבת הידיים התמלאה שלא כהרגלה בא/נשים מוכשרים שניגנו, שרו, עשו יוגה בבוקר, ציירו בצהריים ורקדו בלילה. החלטתי להתנסות ולצאת מהמרחב הבטוח והמוכר שלי וכך מצאתי את עצמי קמה ליוגה, מתופפת במעגל תופים ומחלקת צמידים זוהרים במסיבת התחפושות הלילית.

בהפתעה ושימחה פגשתי חברים מוכרים וגם ארבעה ישראלים בלתי מוכרים שיחד היוונו את קבוצת הזרים של הפסטיבל. נראה שכל השאר היו אנגלים, לפחות לפי כמויות הבירות שהם גמעו יומם ולילה (שחס וחלילה לא נתייבש...).

המקלחת, אחרי שלושה ימים נטולים, הייתה חלום רטוב, ותוך כדי התרפקות על זרם המים (באנגליה אין רגשות אשם למקלחת שלוקחת יותר מ- 5 דקות) הרהרתי ב"חג הבנק" שהפך עבורי ל"חג מהבנק" בחגיגה קהילתית שבה כל אחת ואחד מביאים את עצמם ותורמים מהכישרונות, החיוכים והרצון הטוב. הכסף יצא עם הבנקים לחופש, ומה שנשאר היה תרנגולות בחופש, והרבה אהבת חינם.

יום השואה שלי

כאן בלונדון, קשה להרגיש את הענן שירד על המחנה היום, יום השואה. ענן שיוצר בארץ מרחב של שקט להקשיב לסיפורים של אלה שהיו 'שם' ובעבור זה סוגר את מקומות הבילוי והתרבות ופותח את הזיכרון הלאומי שלנו בטקס, בצפירה, בסרט החושף סיפור אישי ורדיו שלא מפסיק לשדר את השירים העצובים והיפים כל כך.

יום השואה הלונדוני שלי הוא בעיקר פרטי. בבית. מחוברת לערוצי הטלוויזיה הישראליים, נרות זיכרון דולקים בפינה ואני חושבת על המשפחה שלי, מארבעת קצוות פולניה, שרובה לא שרד את השואה ולא זכה לעלות לארץ.

בהמשך היום אצא לביקור במוזיאון היהודי המחודש ב Camden Town, לא לפני שארים טלפון לדבר עם חברה וותיקה שלי, לולה, אישה חכמה וססגונית בת 85 ששרדה שישים ושלושה חודשים במחנות ריכוז והשמדה. אני מתקשרת כדי לחבק אותה מרחוק ולשמוע איך היא מתמודדת עם היום הזה.

ללולה יש סיפור ניצולה לא שיגרתי. היא עלתה לארץ רק לפני שלוש וחצי שנים. אחרי אושוויץ היא נשארה בפולין וגרה שם מספר שנים עד שעברה לגרמניה ומשם לארה"ב אותה עזבה וחזרה שוב לגרמניה. תחנה אחת לפני האחרונה שלה הייתה בקנדה, שם היא חיה שנים רבות לפני שעלתה ארצה. אם תשאלו אותה היא תאמר כי היא חשה שהיא טיילה בעולם כספינה ללא רב חובל. היא דוברת שש שפות, אולם אף מדינה לא הפכה שוב למולדת.

לולה, לפני מספר שנים, העלתה את סיפור חייה על הכתב בו שרטטה את החיים לפני ואחרי המלחמה וכן במהלכה. "כשאני מסתכלת אחורה, איני חשה שנאה, אלא רק עצב תמידי...אני מקנאה באלו שהשתבשה עליהם דעתם, כי אינם צריכים להחשיב עוד את חייהם. אני מקנאה בכלבי האס.אס שקיבלו אוכל ומקום חם להיות בו כשאנחנו רעבנו וקפאנו; שזכו לליטוף עדין על הראש כשאנו סבלנו מהמכות והאגרופים של המענים שלנו."

וכך היא כותבת על החיים שאחרי: "אחרי התוצאות של מחנות הריכוז זה הפך לאתגר של כולנו, הניצולים. שוחררנו מהמחנה, אך המחנה לא "שוחרר" מאיתנו, ונכנסנו חבולים לעולם שדרש מאיתנו לשרוד נפשית וחברתית. נדמה שלא היו מקום לערכים של טרום- המחנות בעולם שאחרי-המלחמה והיכולות ההישרדותיות שפיתחנו במחנות היו זרות לעולם שניסה לשקם את ערכיו האזרחיים.

רבות נאמר על הקשיים והסבל במחנות, אך מעט מדי דובר בסבל שאחרי המחנות; ובקרוב, לא יישאר אף אחד מאיתנו כדי לספר את הסיפורים האלו. אלו אינם סיפורים מלאים בזוועות של עינויי המחנה; אלו סיפורים פשוטים אך קשים שהצריכו אומץ ונחישות ללא גבול. אתה רואה, רבים מאיתנו נשכחו אחרי "השחרור". אנשים רוצים לשמוע על "העבר" שלנו אבל לא רוצים לראות את "ההווה" שלנו."

לפני שש שנים לולה, אסירה מספר 66906 באושוויץ, החליטה שהיא רוצה להיקבר כאדם חופשי. מנתח פלסטי יהודי במונטריאול הסיר את המספר שקועקע בידה. עכשיו, בהעדר עדות פיזית הסיפורים שלה הם העדות המוחשית ביותר למסע חייה.

סיפור חייה המלא של לולה נמצא ברשותי, באם מישהו מעוניין לקבלו, אנא פנו אלי.

הבנק הגדול במדינה - למה מה?

למי שעוקב אחרי הסיפורים שלי וודאי הבחין בנימה אופטימית העולה מתוכם, בבחינת 'חייך אל העולם והוא יחייך אליך'. היום לא אשת בשורות אני, באתי להתלונן ולפרוק קצת את המועקה מהסיפור שמלווה אותי כבר שבועיים.

ומעשה שהיה כך היה......

לפני שבועיים וחצי צלצל הנייד המשותף שלנו ועל הקו הייתה נציגה מהקונסוליה הבריטית בתל אביב, אישה בשלה בקארה אדמדם אופנתי, לפחות בלונדון, שביקשה בנימוס הבריטי שנסור למשרדים כדי לקבל את הדרכונים שלנו שחזרו מטורקיה, אחרי ששבועיים קודם לכן הגשנו מסמכים לויזת עבודה בבריטניה.

למה טורקיה?כי מערך ההגירה הבריטי מפעיל מיקור חוץ, או בעברית out sourcing,בכל ענייני אשרות למיניהן ובאיסטנבול יושב המשרדי האזורי של המזרח התיכון. מרגיע, נכון?

הגענו לאלנבי פינת בן יהודה והנציגה החזיקה את המעטפה הטורקית, כמי שאוחזת את תוצאות הזכייה של כוכב נולד. עם פתיחתה ידיה אחזו בדרכונים, ומבט פניה הכריע – אין לנו זוכה, הבקשה לויזת העבודה נדחתה. המלכה דחתה את החגיגות להגעתנו.

המומות, ביקשנו להבין 'למה מה?' אך נתקלנו בסירוב מחויך, עד כאן. רוצות להבין? לכו לקרוא את המסמכים, לעשות שיעורי בית בחוקים אשר מפורסמים באינטרנט ולהחליט אם אתן רוצות לערער על ההחלטה אם לאו. ורגע לפני הפרידה הזכירה כי יש לנו אפשרות נוספת, היפ..היפ..הורי... אנחנו יכולות להגיש בקשה חוזרת ולהיפרד שוב מ- 3500 ₪.

באותו רגע נפתח מבצע 'הקש בדלת'. בתחילה גייסנו את טובי חברינו מעבר לים, ששפת אמם כשפת המלכה, להבין איפה קבור הכלב הבריטי. העיניים התקשו לעכל את הכתוב שהסביר כי סיבת דחיית הבקשה היא שעל המסמכים הרשמיים של תדפיס חשבון העו"ש שלנו בבנק הפועלים לא צוין מהו המטבע בו מתנהל החשבון. לא מאמינים? גם אני לא.

כשהשתכנענו שזה הכתוב, הגאווה הישראלית שלנו לא התירה לנו להאמין שהבנק הגדול במדינה, במסמך רשמי בעל תוקף בין לאומי יעשה טעות כל כך, אבל כל כך חובבנית. כמובן שבכל מסמך דומה אחר, בעברית, כן מופיע סוג המטבע.

המשך המבצע היה בהרמת טלפון לבנק על מנת לוודא שבזה מדובר, והפקידה, סליחה, הבנקאית הבכירה שטיפלה בנו אישרה שאין הדבר כתוב, ושזה בסדר גמור שזה לא כתוב. אם המחלקה המשפטית אישרה את תבנית המסמכים הזו, טענה הבנקאית, אז המסמך חתום וגמור. הסברנו לה שהטעות הזו מפרידה בינינו ובין מימוש התוכניות שלנו לשנתיים הקרובות, ויכולה גם לעלות לנו הרבה כסף. נו, אז מה?

הפעולה הסתבכה והחלטנו להשתמש בארטילריה כבדה, תוצרת כחול לבן, תוך העלאת רמת הדציבלים והסבר שאם היא תנתק עכשיו את השיחה, זו תהיה השיחה האחרונה שלנו לבנק. אחרי שעה הגיע בפקס המכתב המיוחל המאשר שהחשבון מתנהל בשקלים חדשים, ולא בלירה מצרית או בהט תאילנדי. לחיי האסרטיביות האגרסיבית.

סיום המבצע היה כאשר פוקסס הערעור לקונסוליה ומשם המשיכה השרשרת והערעור פוקסס לאיסטנבול, לפחות כך אנחנו מקוות. כעת נותר רק להמתין לתשובה המיוחלת. הימים עד הטיסה התקצרו ותשובה איין. הדרכונים בידינו התנחמנו, וגם כרטיסי הטיסה, אלו מקנים לנו אי של שפיות בים של אי וודאויות.

יומיים לפני הטיסה, ודממת אלחוט מהקונסוליה, תהינו מה יקרה אם נטוס בכל זאת, לשבוע-שבועיים כתיירות, לפחות כדי להרוויח את ההשתתפות שלי בכנס צעירי אירופה של התנועה המסורתית שעבדתי עליו מזה שלושה חודשים. התשובה למה יקרה כשננחת בלונדון הייתה 'תלוי את מי שואלים'. דני השותף הלונדוני שלנו שהוא עו"ד במקצועו טען שכיוון שלא עשינו שום דבר לא חוקי אין בעיה, סימפל אז דאט. ממקום העבודה ששלח אותנו לקבל ויזות עבודה קיבלנו הנחייה מפורשת לא לנסות ולהגיע מחשש לסיכון התהליך, האחראי עלי בתנועה המסורתית צייד אותי במכתב וגם מאמא שלי קיבלנו פתק שהיא מצפה שנתייצב לשולחן הסדר בפסח. החלטנו לא לקחת צ'אנס והגענו בבוקר הטיסה לקונסוליה בבנין המגדלור, בחיפוש אחר אור ירוק לעלייה למטוס בצורת אישור המסביר כי אנחנו בסטאטוס של מערערות על הסירוב, ואולי בשלב הזה גם מעורערות. "We don’t do those letters" ענתה הנציגה בפשטות, ואחרי שהיא ראתה את הדמעות הנגרות בעיני היא הגדילה לעשות והציעה כאות של מחווה טובה לנסות ולהתקשר לאיסטנבול. טו... טו... טו...

טפו....טפו.....טפו.... אין תשובה. עלינו שלב, התייעצות עם הקונסול שהמליץ גם הוא בחום לא לנסוע. הנציגה, שדווקא באמת ניסתה למצוא מוצא במערכת האטומה, הבטיחה לנסות שוב לתפוס את הטורקים והשאירה אותנו עם חומר למחשבה לארבע שעות הבאות לפני ההמראה הצפויה. התיישבנו בבית קפה סמוך וקיווינו שתתקשר. זה לא קרה עד היום. כך התחלתי במסע הודעות לכל האחראים והשותפים שאני לא עולה על טיסה ולא אוכל להגיע לכנס. אז למה זה אמא למה, זולגות הדמעות מעצמן? המשך יבוא.

מוסרי השכל:

1. אי אפשר לשלוט בתחושה של חוסר וודאות אך אפשר להיזכר בדברים הוודאים בחיים שלך.
2. כל עכבה לטובה – שמעתי את המשפט הזה רבות בימים האחרונים. אני לא בטוחה שהוא מועיל אך אני כן בטוחה שהוא לא מזיק.
3. בנק הפועלים – למי הוא עובד? על מי הוא עובד? איך חוסר מקצועיות שכזה קורה בבנק הכי גדול במדינה? במסמך פשוט וסטנדרטי? ומה יכולה לעשות האזרחית הקטנה שאיבדה שעות על גבי שעות של עבודה, על כל המשתמע מכך ושהפסידה כרטיסי טיסה? ההצעות שלכם תתקבלנה בברכה.

יום הולדת עם האילנות באדמת המולדת

"אח שלי, פנה את המירס", מכריז הכרוז ברכבת מת"א לחיפה ואצלי נמרח חיוך גדול. נראה לי שזה הביטוי המעודן ל"חדל קשקשת ברשת". רק אתמול עוד הייתי עטופה ברשמיות הלונדונית, בגינוני טקס שאני מבינה בקושי, בשפה שאני מבינה כמעט והנה עברו פחות מעשרים שעות מאז נחתנו בנתב"ג והתחושה שמלווה אותי היא שלא עזבנו מעולם. הכול מוכר, הכול כל כך 'שלי', אוהבת את הכול, את השמש שליטפה אותי בטיילת כשחיבקתי את אחותי הצעירה, את שני החבר'ה שיושבים לידי ונפגשו במקרה ברכבת אחרי ששירתו יחד בסדיר לפני עשרים שנה ומעלים מור"קים כאילו זה היה אתמול, אפילו את נהג המונית שחתך אותי בת"א בנסיעה הראשונה שלי בצד הנכון של הכביש.

לא יכולתי לבקש יותר לחגיגות יום ההולדת שלי, טוב אולי גם שלום אזורי ובריאות בהאיטי.

כשפרקנו אתמול את המזוודות שלפנו אבוקדו "כרמל" שיובא מישראל ונקנה בתרי פאונדים לחגיגות ט"ו בשבט מעבר לים וטרם הבשיל כשהגיע מועד הטיסה. הוא לא האמין שהוא יזכה לראות שוב את אדמת המולדת ולהימרח על לחם חום כחול-לבן בחגיגות פוסט-ט"ו בשבט במקום הטבעי שלו, בארץ בה האדמה לא מכוסה בשלג.

וכך רק לפני ימים אחדים חגגתי את ט"ו בשבט בממלכת הקור. חוויה מצמצמת. קשה לחגוג כשלא מריחים את לבלוב השקדיות, שהטמפרטורות סובבות את האפס וכשאין הלכות מיוחדות לחג. אולי דווקא בגלל האחרון אני כל כך אוהבת את החג הזה. חג שמאפשר יצירתיות וחידוש, שאין נכון ולא נכון, הכול נכון וכל המרבה, באמת, הרי זה משובח.

עם המנטרה הזו פתחנו את החגיגות בלונדון בחברת עמיתי ל'כולל' בו דיברנו על כוחו של מנהג. מנהג ארץ ישראלי מוכר הוא זה בו אנו ממלאים סלסילותינו בפירות יבשים מכל טוב טורקיה. זאת לזכר מנהג אבותינו ואמותינו שישבו בגולה וביקשו לטעום את פירות ארץ ישרואל, אך כיוון שהמשלוח המיוחד מהארץ נמשך חודשים, נאלצו להסתפק רק בגירסה היבשה והמצומקת של פירותינו. אנו, היושבים בציון, מתעקשים שלא להעמיס על שולחננו את פירות הארץ הטריים. נו שוין, כנראה מנהג זה מנהג. החגיגות נמשכו בשבת, כשהגענו לטבול בטבע פיראי, ולחבק כמה עצים (באיחולי מזל טוב לבביים ליום ההולדת) ב- Hampstead Heath, פנינה קסומה בלב לונדון, של יער פראי שמשתרע על פני 3,200,000 קמ"ר. את שאון המכוניות מחליף ציוץ ציפורים, ואחרי כמה קילומטרים טובים, הלב שוכח שאנחנו במרכזה של אחת הערים הנמרצות בעולם. התיישבנו מול אגם קפוא ופנינו לקרוא את פרשת השבוע. יום למחרת המשכנו בחברת חברים לברנצ' של סלט פירות וחלה שעלתה לדרגת קדושה כשהפכה לפרנצ' טוסט, וקינחנו בסדר ט"ו בשבט רוחני ב"מוישה האוס" בהסבה על השטיח והקדשת מחשבה יתרה למרקם ולניחוח המיוחד של כל פרי שאנחנו טועמים.

הרכבת בינתיים כבר הגיעה לחיפה, ואני חוגגת כעת את החג עם ההר הירוק תמיד. ושאלה למחשבה: האם בארץ אנחנו צריכים יום מיוחד כדי לחגוג עם האילנות? או שמא העובדה שההר הירוק, ירוק תמיד מספקת? איך אתם חוגגים את ט"ו בשבט שלכם?

Tapas Judaism מה זה?

בשבת האחרונה התארחתי במניין השוויוני של קהילת ניו-לונדון המסורתית ושיתפתי אותם במה שאני קוראת Tapas Judaism. אני רוצה לספר גם לכם ואני סקרנית לדעת מה אתם חושבים.

משפט רקע: בשש שנים האחרונות אני עובדת עם צעירים יהודיים בארץ ובתפוצות מתוך רצון להניע כל אחד ואחת לקחת אחריות על הזהות היהודית שלו/ה.

בחודשים האחרונים בלונדון, ובשנים האחרונות שבהן הכרתי את יהדות ארה"ב, שמתי לב שדור הצעירים בתפוצות שונה מאוד מדור הוריהם, ובחירותיהם היהודיות של הצעירים שונות מאוד מבחירות הדור הקודם. אם הדור הקודם בחר לבלות את זמנו במסעדות, אז הדור הצעיר עושה חיים בטאפס בר. ההבדל הקולינרי מכיל בתוכו הבדל ערכי ופילוסופי חשוב, אז את ההמשך כדאי לקרוא רק עם אתם על בטן מלאה. ברוכים הבאים ל-Tapas Judaism

Tapas Judaism - Free from commitment

והנה הגענו לשלב הראשון בביקור במסעדה – התפריט לפנינו, ואין לנו אלא להסתפק בבחירת מנה עיקרית אחת, כלומר אנו נאלצים להימנע מכל שאר האפשרויות הרבות הקיימות בתפריט. כבר בחוויה ראשונית זו, טאפס בר הוא עולם שונה. כאן לא צריך לבחור, אפשר לטעום קצת מהכול! אותה בחירה נמצאת היום גם בעולם היהודי. אם אנחנו בוחרים ארגון אחד, בית כנסת אחד, קהילה אחת אליה אנחנו משתייכים, אנחנו מוותרים על כל האפשרויות הרבות והטובות שנמצאות שם בחוץ, ממש בהישג יד. רבים מהצעירים על כן מעדיפים לא להתחייב, לנסות בכל פעם משהו אחר, בלונדון לדוגמה: בשבת אחת קבלת שבת וארוחה על השטיח ב'מוישה האוס', בשבת אחרת מניין קרליבך שמתארח בבתים מתחלפים, ובשלישית בבית של ג'ונתן, רב קהילת NNLS שמתפלפל על מהות ההבדל בין ספר בראשית לספר שמות והיד עוד נטויה. אולי הבחירה של הצעירים לא צריכה להפתיע, שכן אנחנו חיים בתקופה בה אנחנו מסרבים להתחייב למסלול בן שנתיים בחברת סלולארי, חתונה אם בכלל תפגוש אותנו כשנגרד את השלושים מאחד הכיוונים ואנחנו מעדיפים כעקרון שתהא לנו את האפשרות לשנות, הכול, בלחיצת כפתור.

Tapas Judaism - Don’t worry, be happy!

לרוב אחרי ביקור במסעדה אני שבעה. למעשה אפילו מלאה, חשה כבדות. בטאפס בר לעולם אי אפשר לצאת בתחושה שכזו, לכל היותר אצא בתחושת בישום קלה. הבחירה להשתייך לקהילה דתית סביב בית כנסת היא מאוד מקיפה וכוללנית, ומה לעשות, לעיתים מכבידה. בקהילה חוגגים יחד שמחות, עצובים יחד במכאובים, מרגישים את ה'ביחד', שגם משולב לעיתים בפוליטיקה מתישה. עומק החיבור והקשר הבין אישי מכיל תמיד גם צדדים קשים, כמו בכל משפחה יהודית טובה. ביהדות טאפס אנחנו חופשיים מכל זה. אנחנו יכולים לחוש חוויה קהילתית בפורום באינטרנט, בקבוצה בפייסבוק או בכל אחת מהאפשרויות בסעיף הקודם ואם אנחנו מרגישים רוויה, אז הופ, אפשר לדלג לקהילה הבאה.

Tapas Judaism - Roll your own

אם תלכו למסעדה האהובה עליכם, כל פעם שתזמינו, תקבלו את הסטייק בדיוק אותו דבר. אותו מדיום וול שרוף קלות, 230 גרם פירה בטטה וארבע רצועות אספרגוס בדיוק. בטאפס בר זה לא יקרה. המהות היא יצירתיות, חדשנות ורענון. כך גם ביהדות טאפס. לעולם לא תמצאו את עצמכם בתפילה אותה מובילים כבר שנים אותו הרב, אותו החזן ואותו בעל קורא. המובילים יהיו בגילכם, יעשו זאת מכל הלב וברוח התנדבות שיש רק לאדם שרואה את חלומו מתגשם. רוח היצירתיות בחדר (שנחוצה לפעמים עקב הצורך לאלתר), והתגייסות הקהל התמידית להוביל את המדיטציה, את דבר התורה השבועי או את שטיפת הכלים, תמיד תביא גם את המשתתף הפסיבי ביותר לשאול את עצמו – הי, למה שלא אציע גם אני משהו לקבוצה? ומה יקרה אם אציע וזה לא יתקבל? לא נורא, תמיד נוכל להתחיל קבוצה חדשה. זאת יהדות טאפס. היא מזמנת יצירתיות, ועל כן תמיד תישאר רלוונטית למשתתפים.

כאשר אני מסתכלת עלינו הצעירים בוחרים את יהדות הטאפס אני שואלת את עצמי – האם זה הדור או הגיל? האם דור הצעירים היום באמת שונה מהדור הקודם? אותו דור קודם שהתחייב לעבודה של 30 שנה, לנישואין בגיל צעיר ולבית כנסת אחד? או לחילופין, אולי זה רק הגיל. אולי הצעירים הם צעירים, אבל גם איש המסיבות ירוק השיער וכחול הכיפה בסוף יתמסד אל תוך קהילה יהודית אחת. אולי כשנתבגר החופש התמידי יראה פחות קסום ובמקומו נעדיף קהילה מחייבת יותר, שבצידה נושאת גם הכרות קרובה וקשר עמוק.

אם הגעתם עד לשלב הזה, השאלות הבאות מופנות אליכם. האם תופעת יהדות הטאפס מבססת את הזהות היהודית או מעמעמת אותה? ומה כדאי לקהילות בתי הכנסת לעשות כדי לחבור לצעירים בכדי להבטיח את המשך קיומן לעתיד לבוא? אני רוצה מאוד לדעת מה דעתכם. אשמח עם תתייחסו כאן או תספרו לי ישירות.

אה.. ומי שרוצה המלצה לטאפס בר יש כמה נחמדים בלונדון...