בשבת האחרונה התארחתי במניין השוויוני של קהילת ניו-לונדון המסורתית ושיתפתי אותם במה שאני קוראת Tapas Judaism. אני רוצה לספר גם לכם ואני סקרנית לדעת מה אתם חושבים.
משפט רקע: בשש שנים האחרונות אני עובדת עם צעירים יהודיים בארץ ובתפוצות מתוך רצון להניע כל אחד ואחת לקחת אחריות על הזהות היהודית שלו/ה.
בחודשים האחרונים בלונדון, ובשנים האחרונות שבהן הכרתי את יהדות ארה"ב, שמתי לב שדור הצעירים בתפוצות שונה מאוד מדור הוריהם, ובחירותיהם היהודיות של הצעירים שונות מאוד מבחירות הדור הקודם. אם הדור הקודם בחר לבלות את זמנו במסעדות, אז הדור הצעיר עושה חיים בטאפס בר. ההבדל הקולינרי מכיל בתוכו הבדל ערכי ופילוסופי חשוב, אז את ההמשך כדאי לקרוא רק עם אתם על בטן מלאה. ברוכים הבאים ל-Tapas Judaism
בחודשים האחרונים בלונדון, ובשנים האחרונות שבהן הכרתי את יהדות ארה"ב, שמתי לב שדור הצעירים בתפוצות שונה מאוד מדור הוריהם, ובחירותיהם היהודיות של הצעירים שונות מאוד מבחירות הדור הקודם. אם הדור הקודם בחר לבלות את זמנו במסעדות, אז הדור הצעיר עושה חיים בטאפס בר. ההבדל הקולינרי מכיל בתוכו הבדל ערכי ופילוסופי חשוב, אז את ההמשך כדאי לקרוא רק עם אתם על בטן מלאה. ברוכים הבאים ל-Tapas Judaism
Tapas Judaism - Free from commitment
והנה הגענו לשלב הראשון בביקור במסעדה – התפריט לפנינו, ואין לנו אלא להסתפק בבחירת מנה עי
קרית אחת, כלומר אנו נאלצים להימנע מכל שאר האפשרויות הרבות הקיימות בתפריט. כבר בחוויה ראשונית זו, טאפס בר הוא עולם שונה. כאן לא צריך לבחור, אפשר לטעום קצת מהכול! אותה בחירה נמצאת היום גם בעולם היהודי. אם אנחנו בוחרים ארגון אחד, בית כנסת אחד, קהילה אחת אליה אנחנו משתייכים, אנחנו מוותרים על כל האפשרויות הרבות והטובות שנמצאות שם בחוץ, ממש בהישג יד. רבים מהצעירים על כן מעדיפים לא להתחייב, לנסות בכל פעם משהו אחר, בלונדון לדוגמה: בשבת אחת קבלת שבת וארוחה על השטיח ב'מוישה האוס', בשבת אחרת מניין קרליבך שמתארח בבתים מתחלפים, ובשלישית בבית של ג'ונתן, רב קהילת NNLS שמתפלפל על מהות ההבדל בין ספר בראשית לספר שמות והיד עוד נטויה. אולי הבחירה של הצעירים לא צריכה להפתיע, שכן אנחנו חיים בתקופה בה אנחנו מסרבים להתחייב למסלול בן שנתיים בחברת סלולארי, חתונה אם בכלל תפגוש אותנו כשנגרד את השלושים מאחד הכיוונים ואנחנו מעדיפים כעקרון שתהא לנו את האפשרות לשנות, הכול, בלחיצת כפתור. Tapas Judaism - Don’t worry, be happy!
לרוב אחרי ביקור במסעדה אני שבעה. למעשה אפילו מלאה, חשה כבדות. בטאפס בר לעולם אי אפשר לצאת בתחושה שכזו, לכל היותר אצא בתחושת בישום קלה. הבחירה להשתייך לקהילה דתית סביב בית כנסת היא מאוד מקיפה וכוללנית, ומה לעשות, לעיתים מכבידה. בקהילה חוגגים יחד שמחות, עצובים יחד במכאובים, מרגישים את ה'ביחד', שגם משולב לעיתים בפוליטיקה מתישה. עומק החיבור והקשר הבין אישי מכיל תמיד גם צדדים קשים, כמו בכל משפחה יהודית טובה. ביהדות טאפס אנחנו חופשיים מכל זה. אנחנו יכולים לחוש חוויה קהילתית בפורום באינטרנט, בקבוצה בפייסבוק או בכל אחת מהאפשרויות בסעיף הקודם ואם אנחנו מרגישים רוויה, אז הופ, אפשר לדלג לקהילה הבאה.
Tapas Judaism - Roll your own
אם תלכו למסעדה האהובה עליכם, כל פעם שתזמינו, תקבלו את הסטייק בדיוק אותו דבר. אותו מדיום וול שרוף קלות, 230 גרם פירה בטטה וארבע רצועות אספרגוס בדיוק. בטאפס בר זה לא יקרה. המהות היא יצירתיות, חדשנות ורענון. כך גם ביהדות טאפס. לעולם לא תמצאו את עצמכם בתפילה אותה מובילים כבר שנים אותו הרב, אותו החזן ואותו בעל קורא. המובילים יהיו בגילכם, יעשו זאת מכל הלב וברוח התנדבות שיש רק לאדם שרואה את חלומו מתגשם. רוח היצירתיות בחדר (שנחוצה לפעמים עקב הצורך לאלתר), והתגייסות הקהל התמידית להוביל את המדיטציה, את דבר התורה השבועי או את שטיפת הכלים, תמיד תביא גם את המשתתף הפסיבי ביותר לשאול את עצמו – הי, למה שלא אציע גם אני משהו לקבוצה? ומה יקרה אם אציע וזה לא יתקבל? לא נורא, תמיד נוכל להתחיל קבוצה חדשה. זאת יהדות טאפס. היא מזמנת יצירתיות, ועל כן תמיד תישאר רלוונטית למשתתפים.
כאשר אני מסתכלת עלינו הצעירים בוחרים את יהדות הטאפס אני שואלת את עצמי – האם זה הדור או הגיל? האם דור הצעירים היום באמת שונה מהדור הקודם? אותו דור קודם שהתחייב לעבודה של 30 שנה, לנישואין בגיל צעיר ולבית כנסת אחד? או לחילופין, אולי זה רק הגיל. אולי הצעירים הם צעירים, אבל גם איש המסיבות ירוק השיער וכחול הכיפה בסוף יתמסד אל תוך קהילה יהודית אחת. אולי כשנתבגר החופש התמידי יראה פחות קסום ובמקומו נעדיף קהילה מחייבת יותר, שבצידה נושאת גם הכרות קרובה וקשר עמוק.
אם הגעתם עד לשלב הזה, השאלות הבאות מופנות אליכם. האם תופעת יהדות הטאפס מבססת את הזהות היהודית או מעמעמת אותה? ומה כדאי לקהילות בתי הכנסת לעשות כדי לחבור לצעירים בכדי להבטיח את המשך קיומן לעתיד לבוא? אני רוצה מאוד לדעת מה דעתכם. אשמח עם תתייחסו כאן או תספרו לי ישירות.
אה.. ומי שרוצה המלצה לטאפס בר יש כמה נחמדים בלונדון...
כאשר אני מסתכלת עלינו הצעירים בוחרים את יהדות הטאפס אני שואלת את עצמי – האם זה הדור או הגיל? האם דור הצעירים היום באמת שונה מהדור הקודם? אותו דור קודם שהתחייב לעבודה של 30 שנה, לנישואין בגיל צעיר ולבית כנסת אחד? או לחילופין, אולי זה רק הגיל. אולי הצעירים הם צעירים, אבל גם איש המסיבות ירוק השיער וכחול הכיפה בסוף יתמסד אל תוך קהילה יהודית אחת. אולי כשנתבגר החופש התמידי יראה פחות קסום ובמקומו נעדיף קהילה מחייבת יותר, שבצידה נושאת גם הכרות קרובה וקשר עמוק.
אם הגעתם עד לשלב הזה, השאלות הבאות מופנות אליכם. האם תופעת יהדות הטאפס מבססת את הזהות היהודית או מעמעמת אותה? ומה כדאי לקהילות בתי הכנסת לעשות כדי לחבור לצעירים בכדי להבטיח את המשך קיומן לעתיד לבוא? אני רוצה מאוד לדעת מה דעתכם. אשמח עם תתייחסו כאן או תספרו לי ישירות.
אה.. ומי שרוצה המלצה לטאפס בר יש כמה נחמדים בלונדון...
כמו הרבה דברים שקורים היום בחיים, גם התופעה המוכרת שדיברת עליה, מאפיינים את עידן עודף האפשרויות.
השבמחקלפני כמה שנים, שמעתי על תופעה מגוחכת בהי-טק, שמהותה, החלפת תפקיד באותה דרגה ובאותה החברה, במקום עליה בסולם הניהול או התפקידים.
המטרה היא לתת לאנשים תחושה של שינוי התפתחות, בעוד שבעצם, הם אוכלים את אותה המנה הלעוסה.
זהו מאפיין של התופעה שדיברת עליה.
אנשים לא משיגים משהו טוב יותר, לא מתקדמים לשום מקום, לא נהיים חכמים יותר או מאושרים יותר. כי אין להם או בהם את היכולת, אבל בכדי לא להכיר בבינוניות שלהם, הם ממשיכים לזוז, כי עצם התנועה נותנת להם תחושה שמשהו קורה בחייהם.
זו כמובן אשליה, שרק מי שחווה אותה, מאמין בה.
יום אחד, הם יאלצו לבחור במשהו. ומשם כבר יתקשו להמשיך ולנוע בסיבובים, ואז, ישארו במקום הקרוב ביותר או הנח ביותר ויתמקמו בו.
סיפור:
בתחילת הקשר שלנו, הEX שלי בילבל לי את המח על מקום שמכין פסטה טריה מעולה. פעם נסענו לשם וקנינו בהבה מדי כסף, מעט מדי פסטה. כשהגענו הביתה, בישלנו אותה בתשומת לב רבה והוספנו לה רוטב מושקע ומסובך. אחרי הביס הראשון נפלה עלי ההבנה. פסטה טריה, מחנות מיוחדת ברמת השרון, שנעשית מחיטת דורום איטלקית ועטופה ברוטב על בסיס שום, שמן זית ובזילוקום טרי.... היא בעצם.... לוקשען שסבתא שלי היתה מכינה על שולחן הפורמייקה במטבח, עם מערוך וסכין.
בקיצור, אין חדש תחת השמש.
והשאלה היא לא מה אתה מוכר, אלא איך אתה מוכר את זה.
והיהדות המתחלפת של הצעירים, היא לא משהו חדש, אלא סתם תמונת קולאז' של האופציות הישנות.
ברקת בלוזר-לוין
בלי קשר לטאפאס, בית כנסת היה ועדיין נשאר מקום לא מובן לי. בעצם, אולי מובן - אבל לא מחובר. אני חושב שגם עם טאפאס זה יישאר כך. אני דווקא גדלתי על חדר-אוכל בקיבוץ. מה שמגישים - הולך.
השבמחקבכל מקרה, חשבתי שלונדון זה יותר בקטע של דגים וצ'יפס, לא?
ברקת ואייל תודה, נתתם לי חומר למחשבה: בית הכנסת בתפוצות הוא חלק ממרכז קהילתי. בית המכניס ומכנס אליו את חבריו וחברותיו. כך שהמימד הדתי הוא אחד מני רבים בקהילה. ברקת תוכל להשיב טוב יותר על חווית בית כנסת בארץ ומה המשמעות להשתייך לקהילה.
השבמחקולגבי הקולאז' הממחזר אופציות ישנות - אני חושבת שאולי זה נכון לפסטה אך לא לעולם היהודי, אתן דוגמה אחת: נגישות המידע כיום מאפשרת לרבים ללמוד ולהוביל לדוגמה תפילות ולכן הוא לא שמור בידי אחדים שלמדו שנים על גבי שנים לימודי רבנות או שמגיל אפס פקדו את בית הכנסת. כלומר יש כאן הרחבה של האפשרויות הישנות והשאלה שעדיין קיימת היא האם האפשרויות הישנות עתידות להעלם ואיך זה ישפיע על מפת העולם היהודי לעתיד לבוא?
חברה נוספת, ישראלית שחיה בלונדון כתבה לי את התגובה הבאה:
החיים שלנו מעוצבים בהתאם לבחירות שאנחנו עושים מדי יום. מעבר לגורמים הסביבתיים, הבחירות או העדפות שלנו מתבססות, רובן ככולן, על אישיותנו ותפיסת עולמינו. נראה לי אך טבעי, שצעירים, שעולמם החוויתי דל בעיקרו ולא טעמו דיים, מבקשים להעשיר את עולמם על ידי הרחבת מעגל הידיעות וההכרויות וזאת למעשה, בכדי לסייע להם בבחירותיהם. אני בהחלט מסכימה עם ברקת בכך שמתישהו הם ירגישו שהם כבר רווים מהטעימות ויחליטו גם הם, כמו הוריהם, להתמקד בבחירה אחת הנוחה והמתאימה להם ביותר. הרי בסופו של יום, כולנו רוצים להרגיש שייכות לחברה / לקבוצה / לקהילה ולהתחבר היכן שנעים לנו ביותר, ומה שמקנה לנו, בה בעת, תחושת הנאה ומחוייבות.
באשר ל"עידן עודף האפשרויות" - כפי שכותבת ברקת, אינני מוצאת שום פסול באין ספור האפשרויות הקיימות היום בכלל ובזרמים ביהדות בפרט. זו היא הדמוקרטיה במהותה, וזה מאפשר את חופש הבחירה. וטוב שכך. הגיוון האין סופי הקיים היום, הוא שעושה את החיים שלנו שונים ומעניינים יותר. הזהות היהודית היא רב גונית, וכל קהילה שמוצאת לה עדת מעריצים, תמשיך להתקיים.
והנה עוד תגובה מחברה טובה שעובדת רבות עם הקהילה היהודית בלונדון:
השבמחקדת בכללי נהייתה קצת טאפאס לא? מדונה מסתובבת עם צלב, מבקרת במנזר בודהיסטי ולומדת קבלה. למה להתחייב למשהו אחד אם אפשר להנות מכל העולמות?
אני מודה שאני מתגעגעת לרומנטיות, לתהליכים ולסבלנות שיש במחוייבות אבל שונאת את הקיבעון והקיפאון שבדרך כלל באים באותה עסקת חבילה.
ולגבי שאלתך – האם זה מבסס או מעמעם? אני חושבת שבטווח הקצר יש תחושה של חיזוק הזהות יהודית אבל זו אשליה כי קצת מכל דבר נותן עניין והתרגשות וברגע שזו חולפת לא נשאר משהו שאפשר לצמוח ממנו.
קצת כמו מערכת יחסים – למה לבחור באדם אחד לבלות איתו את החיים? אני הרי לא מאמינה בתאוריה של סיר ומכסה וחושבת שיש כמה מכסים לכל סיר אז למה לא לנסות במקביל את הכל? כי אז יש רק ים של הידלקויות (מרגש, עושה חשק להשקיע, מלא בסקרנות ותשוקה) ואין צ'אנס לפתח אהבה. כל מי שחווה אהבה יודע שצריך לנשק כמה צפרדעים בדרך לנסיך – מתפללים בכל מיני קהילות שממש לא עושים לך את זה, פוגשים כל מיני רבנים שלא מדברים בשפה שלך ומתאכזבים. אני רוצה להאמין שבסוף החיפוש תתרחש התאהבות אמיתית, כזו שגורמת לך להרגיש שהגעת הביתה.
הכח של אהבה היא גם הסכנה הגדולה שלה – נינוחות מובילה לשגרה שיכולה להוביל ללקיחה מאליו ובמקרים קיצוניים להזנחה. לכן תמצאי בכל קהילה של אלפי אנשים רק אחוז אחד של משקיענים שמתנדבים ומטפחים את הקהילה. למה? כי כל השאר מגדלים כרס, שוכבים על הספה בתחתונים ומסיקים שהיא תמיד תהיה שם בשבילם...
Very interesting!!
השבמחקIn fact, you might even be able to take the analogy one step further. In London, people usually go to a Tapas Bar to have something to eat and drink and spend a few hours there. However, in Spain, where the tradition originates, people go to a Tapas Bar (for snacks and a few drinks) before they go out to a restaurant to have a "proper" meal. (I must say that when we lived in Spain for 6 months, I could never get used to the idea of going out to get something to eat before having dinner; among other things, the tapas often tasted better than the full meal).
Anyhow, perhaps young people in the Diaspora are really following the Spanish tradition: perhaps they will enjoy their tapas for a few years, and then when they have had enough tapas, they will do just as their parents did, go and join a synagogue for a full meal which will last them most of the rest of their lives!