"אח שלי, פנה את המירס", מכריז הכרוז ברכבת מת"א לחיפה ואצלי נמרח חיוך גדול. נראה לי שזה הביטוי המעודן ל"חדל קשקשת ברשת". רק אתמול עוד הייתי עטופה ברשמיות הלונדונית, בגינוני טקס שאני מבינה בקושי, בשפה שאני מבינה כמעט והנה עברו פחות מעשרים שעות מאז נחתנו בנתב"ג והתחושה שמלווה אותי היא שלא עזבנו מעולם. הכול מוכר, הכול כל כך 'שלי', אוהבת את הכול, את השמש שליטפה אותי בטיילת כשחיבקתי את אחותי הצעירה, את שני החבר'ה שיושבים לידי ונפגשו במקרה ברכבת אחרי ששירתו יחד בסדיר לפני עשרים שנה ומעלים מור"קים כאילו זה היה אתמול, אפילו את נהג המונית שחתך אותי בת"א בנסיעה הראשונה שלי בצד הנכון של הכביש.
לא יכולתי לבקש יותר לחגיגות יום ההולדת שלי, טוב אולי גם שלום אזורי ובריאות בהאיטי.
כשפרקנו אתמול את המזוודות שלפנו אבוקדו "כרמל" שיובא מישראל ונקנה בתרי פאונדים לחגיגות ט"ו בשבט מעבר לים וטרם הבשיל כשהגיע מועד הטיסה. הוא לא האמין שהוא יזכה לראות שוב את אדמת המולדת ולהימרח על לחם חום כחול-לבן בחגיגות פוסט-ט"ו בשבט במקום הטבעי שלו, בארץ בה האדמה לא מכוסה בשלג.
וכך רק לפני ימים אחדים חגגתי את ט"ו בשבט בממלכת הקור. חוויה מצמצמת. קשה לחגוג כשלא מריחים את לבלוב השקדיות, שהטמפרטורות סובבות את האפס וכשאין הלכות מיוחדות לחג. אולי דווקא בגלל האחרון אני כל כך אוהבת את החג הזה. חג שמאפשר יצירתיות וחידוש, שאין נכון ולא נכון, הכול נכון וכל המרבה, באמת, הרי זה משובח.
עם המנטרה הזו פתחנו את החגיגות בלונדון בחברת עמיתי ל'כולל' בו דיברנו על כוחו של מנהג. מנהג ארץ ישראלי מוכר הוא זה בו אנו ממלאים סלסילותינו בפירות יבשים מכל טוב טורקיה. זאת לזכר מנהג אבותינו ואמותינו שישבו בגולה וביקשו לטעום את פירות ארץ ישרואל, אך כיוון שהמשלוח המיוחד מהארץ נמשך חודשים, נאלצו להסתפק רק בגירסה היבשה והמצומקת של פירותינו. אנו, היושבים בציון, מתעקשים שלא להעמיס על שולחננו את פירות הארץ הטריים. נו שוין, כנראה מנהג זה מנהג. החגיגות נמשכו בשבת, כשהגענו לטבול בטבע פיראי, ולחבק כמה עצים (באיחולי מזל טוב לבביים ליום ההולדת) ב- Hampstead Heath, פנינה קסומה בלב לונדון, של יער פראי שמשתרע על פני 3,200,000 קמ"ר. את שאון המכוניות מחליף ציוץ ציפורים, ואחרי כמה קילומטרים טובים, הלב שוכח שאנחנו במרכזה של אחת הערים הנמרצות בעולם. התיישבנו מול אגם קפוא ופנינו לקרוא את פרשת השבוע. יום למחרת המשכנו בחברת חברים לברנצ' של סלט פירות וחלה שעלתה לדרגת קדושה כשהפכה לפרנצ' טוסט, וקינחנו בסדר ט"ו בשבט רוחני ב"מוישה האוס" בהסבה על השטיח והקדשת מחשבה יתרה למרקם ולניחוח המיוחד של כל פרי שאנחנו טועמים.
הרכבת בינתיים כבר הגיעה לחיפה, ואני חוגגת כעת את החג עם ההר הירוק תמיד. ושאלה למחשבה: האם בארץ אנחנו צריכים יום מיוחד כדי לחגוג עם האילנות? או שמא העובדה שההר הירוק, ירוק תמיד מספקת? איך אתם חוגגים את ט"ו בשבט שלכם?
השמעת את החידוש...? מעכשיו אל תאמרי ט"ו בשבט, אמרי "חג קק"ל"... אוי ואבוי לנו... משתלטים על כל חלקה טובה תרתי משמע... : )))
השבמחקברוכה הבאה ותשובה על רגל אחת לשאלתך:
בתור חג שהחל ממקור של מיסוי (אף שהיה זה מס טוב - מעשר... : ), המשיך כקבלי, קיבל את עיצובו הלאומי מקק"ל והתפתח למעין הכלאה אוניברסלית סביבתית ירוקה - אני חושבת שכבר עכשיו לאף אחד אין באמת מוזג למה חוגגים את ט"ו בשבט... אמרת בעצמך - פירות יבשים? סבבה...כי זו מסורת. אבל האמת היא שהמסורת האמיתית מקורה באכילת פרי ארץ ישראלי טרי... :))) אני מניחה שזו שאלה של העדפה: או כאוס תרבותי שבו האדם מחפש לו משמעות (ע"ע - ויקטור פרנקל והלוגותרפיה) בבליל של זהויות לא מוחשיות, או חיפוש משמעות בתוך מבנים קיימים שמתפתחים עם השנים ומתמלאים בתוכן שאנו יוצקים אליהם... (ע"ע - חגים ומועדים)