כאן בלונדון, קשה להרגיש את הענן שירד על המחנה היום, יום השואה. ענן שיוצר בארץ מרחב של שקט להקשיב לסיפורים של אלה שהיו 'שם' ובעבור זה סוגר את מקומות הבילוי והתרבות ופותח את הזיכרון הלאומי שלנו בטקס, בצפירה, בסרט החושף סיפור אישי ורדיו שלא מפסיק לשדר את השירים העצובים והיפים כל כך.
יום השואה הלונדוני שלי הוא בעיקר פרטי. בבית. מחוברת לערוצי הטלוויזיה הישראליים, נרות זיכרון דולקים בפינה ואני חושבת על המשפחה שלי, מארבעת קצוות פולניה, שרובה לא שרד את השואה ולא זכה לעלות לארץ.
בהמשך היום אצא לביקור במוזיאון היהודי המחודש ב Camden Town, לא לפני שארים טלפון לדבר עם חברה וותיקה שלי, לולה, אישה חכמה וססגונית בת 85 ששרדה שישים ושלושה חודשים במחנות ריכוז והשמדה. אני מתקשרת כדי לחבק אותה מרחוק ולשמוע איך היא מתמודדת עם היום הזה.
ללולה יש סיפור ניצולה לא שיגרתי. היא עלתה לארץ רק לפני שלוש וחצי שנים. אחרי אושוויץ היא נשארה בפולין וגרה שם מספר שנים עד שעברה לגרמניה ומשם לארה"ב אותה עזבה וחזרה שוב לגרמניה. תחנה אחת לפני האחרונה שלה הייתה בקנדה, שם היא חיה שנים רבות לפני שעלתה ארצה. אם תשאלו אותה היא תאמר כי היא חשה שהיא טיילה בעולם כספינה ללא רב חובל. היא דוברת שש שפות, אולם אף מדינה לא הפכה שוב למולדת.
לולה, לפני מספר שנים, העלתה את סיפור חייה על הכתב בו שרטטה את החיים לפני ואחרי המלחמה וכן במהלכה. "כשאני מסתכלת אחורה, איני חשה שנאה, אלא רק עצב תמידי...אני מקנאה באלו שהשתבשה עליהם דעתם, כי אינם צריכים להחשיב עוד את חייהם. אני מקנאה בכלבי האס.אס שקיבלו אוכל ומקום חם להיות בו כשאנחנו רעבנו וקפאנו; שזכו לליטוף עדין על הראש כשאנו סבלנו מהמכות והאגרופים של המענים שלנו."
וכך היא כותבת על החיים שאחרי: "אחרי התוצאות של מחנות הריכוז זה הפך לאתגר של כולנו, הניצולים. שוחררנו מהמחנה, אך המחנה לא "שוחרר" מאיתנו, ונכנסנו חבולים לעולם שדרש מאיתנו לשרוד נפשית וחברתית. נדמה שלא היו מקום לערכים של טרום- המחנות בעולם שאחרי-המלחמה והיכולות ההישרדותיות שפיתחנו במחנות היו זרות לעולם שניסה לשקם את ערכיו האזרחיים.
רבות נאמר על הקשיים והסבל במחנות, אך מעט מדי דובר בסבל שאחרי המחנות; ובקרוב, לא יישאר אף אחד מאיתנו כדי לספר את הסיפורים האלו. אלו אינם סיפורים מלאים בזוועות של עינויי המחנה; אלו סיפורים פשוטים אך קשים שהצריכו אומץ ונחישות ללא גבול. אתה רואה, רבים מאיתנו נשכחו אחרי "השחרור". אנשים רוצים לשמוע על "העבר" שלנו אבל לא רוצים לראות את "ההווה" שלנו."
לפני שש שנים לולה, אסירה מספר 66906 באושוויץ, החליטה שהיא רוצה להיקבר כאדם חופשי. מנתח פלסטי יהודי במונטריאול הסיר את המספר שקועקע בידה. עכשיו, בהעדר עדות פיזית הסיפורים שלה הם העדות המוחשית ביותר למסע חייה.
סיפור חייה המלא של לולה נמצא ברשותי, באם מישהו מעוניין לקבלו, אנא פנו אלי.