בזמן שעדיין מרגישים את האדוות מן הלחימה המאולצת שהתנהלה בים הישראלי, על גבי ספינת המשט הטורקי, והדי המלחמה התקשורתית שעקבו עדיין בשיאם, כאן, בממלכה המאוחדת נחגג חג הבנק.
אף אנגלי ששאלתי (ושאלתי) עוד לא הצליח להסביר לי על מה ולמה החגיגה. נראה ששום סיבה לא באמת קיימת, אלא שהעיקר היה לפזר על גבי לוח השנה שמונה ימי שני שהם חופשה, ומאפשרים שמונה סופי שבוע ארוכים במיוחד . הזדמנות נפלאה לגיחה לוויקאנד באחת הבירות האירופאיות ולכל הפחות גמיעה של בירות מקומיות שלושה ימים ברציפות, עד דלא ידע.
חשבתי לעצמי איך אוכל לחגוג עם הבנקים את יום חגם ופלייר שנשלף לעברי חודשיים קודם עם המילים Free Range Festival מיד שבה את עיניי. Free Range זה הביטוי האנגלי לביצי חופש, פסטיבל – מילה בעברית, אז מה הקשר בין השניים? הסקתי שזו הזדמנות נפלאה לחגוג גם עם כל התרנגולות החופשיות (מתשלום עמלות שורה) בחווה חקלאית, בקנטרי סייד רחב הידיים של הממלכה.
לפסטיבל הגעתי בטרמפ עם נטשה, בחורה יהודיה מבית אנגלי טוב, שעובדת בעסקי האופנה ושהצליחה לדחוס למכוניתה הקטנה, בבוקר גשום במיוחד, כמויות של בגדי מעצבים שלא הייתה מביישת חנות בוטיק בכיכר המדינה.
למעשה עד אותו בוקר לא ידעתי איך ואם אגיע לפסטיבל. ידעתי שיש שאטל שלוקח מתחנת רכבת מסוימת עד לפתח חווה – פשוט עד כאן. אלא שהתחנה שננקב שמה היה Leicester station , מה שנשמע לי דומה בהחלט ל- Leicester square station, שהיא תחנת רכבת במרכז לונדון, שנמצאת בדיוק עד קו הטיוב שיוצא סמוך לביתי. בדיעבד הסתבר שההשוואה שעשיתי היא בערך כמו לקבוע להיפגש בתחנה המרכזית בירושלים, ולחשוב בטעות שמדובר ברח' דרך ירושלים בתל אביב. טעות של מתחילים, שכצפוי שעשעה ביותר את חברי האנגלים. נקודת המפגש האמיתית, היא העיר Leicester שנמצאת שעתיים מלונדון, הייתה מאוד רחוקה מהישג יד, וכך, ערב לפני, מצאתי עצמי מבוישת מתמימותי, ובעיקר, נטולת תחבורה.
נטשה, שהוסמכה למזלי באותו בוקר להיות הטרמפ הלאומי למסכנים, הפכה להיות החברה הראשונה שלי בפסטיבל והיא לקחה אותי תחת חסותה עד ששלושה ימים מאוחר יותר הורידה אותי מול מפתן ביתי בלונדון. במסגרת החסות, ובתפקיד האימא הפולנייה, היא הביאה מכל הבא ליד לפחות כפול, "שלא יחסר", כי מה יקרה אם מישהו ישכח להביא אוהל, מזרון מתנפח, פנס ומעיל גשם? או כמוני יחליט שעם קצת מזל והשגחה פרטית דברים יסתדרו?
אז כבר הבנתם את הרעיון בבסיס הפסטיבל – הטבע פרוס עד האופק, ומה שאנשים מביאים איתם, זה מה שיש. גם חומרית ובעיקר חברתית ורוחנית. החווה רחבת הידיים התמלאה שלא כהרגלה בא/נשים מוכשרים שניגנו, שרו, עשו יוגה בבוקר, ציירו בצהריים ורקדו בלילה. החלטתי להתנסות ולצאת מהמרחב הבטוח והמוכר שלי וכך מצאתי את עצמי קמה ליוגה, מתופפת במעגל תופים ומחלקת צמידים זוהרים במסיבת התחפושות הלילית.
בהפתעה ושימחה פגשתי חברים מוכרים וגם ארבעה ישראלים בלתי מוכרים שיחד היוונו את קבוצת הזרים של הפסטיבל. נראה שכל השאר היו אנגלים, לפחות לפי כמויות הבירות שהם גמעו יומם ולילה (שחס וחלילה לא נתייבש...).
המקלחת, אחרי שלושה ימים נטולים, הייתה חלום רטוב, ותוך כדי התרפקות על זרם המים (באנגליה אין רגשות אשם למקלחת שלוקחת יותר מ- 5 דקות) הרהרתי ב"חג הבנק" שהפך עבורי ל"חג מהבנק" בחגיגה קהילתית שבה כל אחת ואחד מביאים את עצמם ותורמים מהכישרונות, החיוכים והרצון הטוב. הכסף יצא עם הבנקים לחופש, ומה שנשאר היה תרנגולות בחופש, והרבה אהבת חינם.