הפעם האחרונה שיצאתי לטראק בן כמה ימים היה לפני כמעט שנתיים, בלוויית אחותי הצעירה וח"י קילוגרמים על הגב. אלו היום חמשת הימים הצפוניים של שביל חוצה ישראל, שהתחילו בסמיכות למושב בית הלל והסתיימו למרגלות המירון. מתישהו, בתקווה לפני הפנסיה, אני מתכננת להמשיך ולהדרים.
הפעם הזו החלטנו ללכת בגדול ובסטייל. טראק בן שמונה ימים, ו-
מה נשתנה הטרק הזה מכל אלו שעשינו בעבר? שאלתי והשיבוני חבריי:
(מומלץ לקריאה תוך זמזום נעימת 'מה נשתנה'?)
יובל: שבכל הטרקים סחבנו את כל הציוד על הגב, הטרק הזה, הטרק הזה הפג'ו עושה את העבודה ואנחנו מביטים קדימה ונהנים מהנוף המהמם.
רייצ'ל: שבכל הטרקים ישנו בשק"ש בכל דשא קיבוצי רענן, הטרק הזה, הטרק הזה אנחנו מגוונים בין B&B ל Wigwams.
ספיר: שבכל הטרקים אכלנו רק מה שסחבנו על הגב (ביצה עם שוקולד השחר), הטרק הזה, הטרק הזה יש כמות פאבים על הדרך כמעט כמו כבשים.
השיר הזה אומנם לא נכנס לפלייליסט של השירים המזומזמים בדרך, אבל בהחלט אנחנו מביאים את אהבת העברית לכל מקום כולל למארחים שלנו שלומדים את השיעור הראשון שלהם בשפת הקודש (כחלק מההחלטה להיות שגרירים של רצון טוב). תאמינו לי יותר קל לי להבין את העברית שלהם מאשר את המבטא הסקוטי הכבד, שגם אחרי כמה חודשי הכנה בלונדון עדיין הוא בגדר חידה.
ועוד כמה נקודות על קצה המזלג שהוא גם כף וסכין בו זמנית:
- השמש זורחת כאן כמעט 20 שעות ביממה, כך שאין מצב להיתקע במסלול כשכבר מחשיך. באחד עשרה בלילה עוד לא ממש חשוך ובארבע לפנות בוקר כבר ניתן ליהנות מקרני שמש ראשונות. זה כמובן לא מפריע לנו להקפיד ולישון שמונה שעות ואם אפשר גם להגניב שלאפשטונדה אחרי ארוחת הצהריים. סטייל כבר אמרתי?
- פרופיל המטרק הוא רב פנים ולהפתעתי עד כה פגשנו רק אירופאים, בכל גווני הצהוב-לבן, מבני עשרים עד בנות שבעים, רחבים וצרים, גבוהים וקצרים. כולם מוקפדים עם מיטב הציוד לכל שינויי מזג אוויר ולא מפחדים מכבד מדי, ארוך מדי, מתיש מדי כל עוד בצהריים ובערב הם ישבו על כוס בירה.
- "יש יותר מדרך אחת לעשות את השביל" – למרות שפגשנו גם אחד שמטייל לבדו, רוב רובם של המטרקים מטיילים בקבוצות. פגשנו קבוצה מליוורפול שהחליטה לצאת יחד למסע עם כל החבר'ה מהפאב שאיתם הם חולקים תחביב משותף אחד לפחות. חמישה חברים: שלושה שריריים יוצאי מכינה קדם צבאית (שקמפינג ומסעות רווי משקל הם התרפקות נוסטלגית), אחד שרגיל לגמוע מרחקים במקצועו כנהג מונית אך מעולם לא יצא למסע של יותר מיום ואחרון חביב עם פירסינגים ומוהק צבוע שנראה יותר כמו מתבגר מרדן מאשר אבא לילד בן 9. כשפגשנו אותם לפני יומיים התפלאנו כאשר כל אחד שלף מהתיק את האוהל היחידני שלו, במקום לחלוק אוהלים ולהעמיס פחות על הגב. אתמול נהג המונית כבר נשאר מאחור והגיע שעתיים אחרי הקבוצה והבוקר הקפצתי אותו ואת הצבעוני לנקודת הסיום של המסלול היומי של החבורה כשכל אחד מהם הצטייד בתרופות כנגד שפשפת ופטריות שנתרמו להם מבית המרקחת הפרטי שלנו. כשנפרדו זכיתי לתואר "המלאך מישראל", שנראה לי קצת מוגזם, אבל אם זה יעזור לדימוי ישראל ברחבי העולם – אשריי. מה שלא יקרה, הבטחנו, נשאר חברים בפייסבוק.
תחילתו של יום רביעי למסע. המשך יבוא......