את הפעם הראשונה שביקרתי בכותל המערבי אני לא זוכרת. אולי זה היה עם כל המשפוחה במכונית עתיקה שעושה מאמץ יותר מכולנו לעלות לירושלים או אולי טיול בית הספר עם עוד מאה ומשהו ילדים זבי חוטם וצוות מורות שמנסות להשתלט על העניינים. מה שבטוח להתפלל לא התפללתי (את זה אני כן זוכרת) אבל כן דחפתי פתק לחריץ הכי גבוה שהגעתי אליו בבחינת "מה שלא יכול להזיק יכול רק להועיל". בביקורים הבאים שלי עמדתי מול קיר האבנים הגדולות וניסיתי להתחבר לרגשות שלי, להבין מה זה עושה לי לראות ולגעת בקיר בן אלפיים שנים שהיווה חלק מחומת הר הבית והיום הוא "מקום התפילה היהודי הציבורי הקרוב ביותר למקום בו שכן בית המקדש" (תודה לויקי - פדיה).
אז זהו, שקצת קשה לי עם המלים "מקום התפילה הציבורי". עבור ישראלים רבים להגיע לכותל זה כמו להיכנס לבית כנסת (אורתודוקסי כמובן), משהו שעושים לכל היותר בראש השנה או יום כיפור ואם צריך אז גם בחגיגות בר מצווה. מנסים לעקוב בסידור עם עזרה של דוס תורן, בלי ממש להבין את התפילה ואם כבר מבינים מרגישים זרות גדולה לטקסטים השופעים הלל והודיה לשם יתברך. בשלב הזה רק האצבע עוד נשארת בסידור והעיניים משוטטות במרחב, מנסות לחוות חוויה אנתרופולוגית. הסיבה העיקרית להמשיך ולהקשיב לרב היא כדי לא לפספס את הרגע שניתנת פקודת האש וסוף סוף אפשר ליידות את סוכריות הטופי שבינתיים, תוך כדי חימום, קיבלו את הצורה של כף היד שלנו.
יום אחד, לפי קצת יותר מחמש שנים, זכיתי להגיע לביקור בכותל עם ארבעים סטודנטים ממאסצ'וסטס כשהדרכתי משלחת "תגלית" במסגרת שנת השליחות שלי. בשביל יהודי התפוצות חווית הכותל שונה מהחוויה הישראלית. ההגעה לשם, היא אף פעם אינה במקרה, וגם לא "על הדרך". הם היו חייבים להגיד בדרך 'שלום' לדוד וגם לשכנע את ההורים לממן להם את הביקור למולדת הלאומית. לפני שירדנו לרחבת הכותל, עמדנו יחד לתצפית מאחת המרפסות והקשבנו למשנתו של המדריך. כשסיים, אחת הסטודנטיות שאלה מדוע אין בכותל אזור תפילה מעורב, והציעה באותה נשימה שבמקום החלוקה הקיימת של שני-שליש לגברים ושליש לעזרת נשים תהא חלוקה של שלושה שלישים: גברים, נשים ומעורב או בשפה אחרת Tri - Mechizha. עבורי זו הייתה הצעה מהפכנית, חתרנית כמעט. עבור הסטודנטים פחות, הם הנידו את ראשיהם בהסכמה.
במהלך שנת השליחות שלי בארה"ב וכן בחוויה היהודית הלונדונית שלי היום, אני לומדת להבין את הגישה הכל כך שונה של יהודי התפוצות. שונה, אך עם זאת, לא פחות בעלת זכות קיום. היהודים הללו נחשפים בחייהם למגוון שונה של מערכות ערכים. מצד אחד, אהבה אמיתית ליהדות, לאלוהים, לטקסטים שלה, לתפילות ולפילוסופיה, וגם למדינת היהודים. מצד שני, סביבה ליברלית, שמעלה על נס את הרב תרבותיות וחגיגת השונות ומציעה שוויון מלא לנשים. יהודים אלו בוחרים בתנועות יהודיות פרוגרסיביות-שוויוניות ובעיקרן הרפורמית והקונסרבטיבית (מסורתית). אין לזלזל בתנועות אלו. בעולם שבו 50% מהיהודים מתבוללים, הצעירים הללו הם העצמה היהודית שמחוץ לגבולות מדינת ישראל. רק כסיל יבחר לוותר עליהם ללא קרב.
ובכן, השאלה של הסטודנטית צפה באוויר, והתשובה של המדריך הייתה הוספת אנקדוטה: אחרי השחרור בשישים ושבע, למעשה לא הייתה מחיצה בכותל במשך שלוש שנים (והרחבה הייתה עמוסת מבנים) וכל אחד בחר את המקום בו הוא רצה להתפלל.
פיסת ההיסטוריה החדשה הזו הדהימה אותי, ולא פחות הרעיון המתקדם של הסטודנטית שלי שיוכל לאפשר לכל אחד להתפלל בכותל כפי מנהגו. אז למה לא בעצם? עם ישראל עשיר במסורות ומנהגים שמגיעים מכל קצוות תבל ו"מקום תפילה ציבורי" צריך להיות מקום שנותן לכל יהודי באשר הוא, להרגיש בבית. לכל יהודי.
לפני שבוע, מול שגרירות ישראל בלונדון השתתפתי לראשונה בתפילת ראש חודש מתוך הזדהות עם "נשות הכותל", קבוצה גדלה של נשים שכבר עשרים שנה מבקשות להתפלל בדרך שלהן, המקובלת לחלוטין בקרב קהילות בתפוצות, וסובלות מדיכוי חופש דת על ידי מי שמאמין שיש רק דרך אחת להיות יהודי, מחזיק במונופול דתי מסיבות פוליטיות צרות ומגובה בתמיכה משטרתית. לדעתי, אם יש יהודים/ות שמחויבים לתפילה ולמסורת, מי אנחנו שנפסול את דרכם. האין זה אבסורד שבמדינת היהודים הם מקבלים פחות חופש דת מאשר במדינה בא הם חיים כמיעוט?