כלכלה יהודית במיטבה

שפע אינו זר ליהדות, ואין בו חטא. להפך, אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב התברכו מפי אלוהים בעושר רב. גם זכויות קניין הן עיקרון מנחה ביהדות, אין זו בלבד שעשרת החוקים האלוהיים העיקריים כוללים את הדיבר "לא תגנוב", אלא אפילו את החמידה הם פוסלים. העושר, אומרים חכמינו, הוא ברכה מהאל, אבל אל לו ליהודי לשים לו את ההתעשרות למטרה.

גם "כלכלת אושר", כמו הכלכלה הקלאסית, גורסת שכסף זה חשוב, וגם כלכלני אושר קשורים קשר נאמן ואוהב לאייפון שלהם. מה שמבדיל את כלכלת האושר משאר תחומי הכלכלה הוא הפרופורציות. כבר מהשם ניתן ללמוד הרבה. למעשה, כלכלת אושר הוא לא שם מוצלח כלל. יש בו משהו שגורם לנו לדמיין כלכלנים מגודלי שיער משרטטים עקומות ביקוש לפרחים בוודסטוק. לכן בעולם החליפו את השם כלכלת אושר ב"כלכלת איכות חיים", והשם הזה משקף בדיוק את ההבדל ביחס לכלכלה הקלאסית.

הכלכלה הקלאסית שמה לעצמה למטרה לשאוף לרמת חיים חומרית גבוהה ככל האפשר, ואילו כלכלת אושר החליפה את המטרה במקסום איכות חיים למירב האנשים. איכות החיים תלויה גם ברמת החיים החומרית כמובן, אבל גם בדברים רבים אחרים.

איזו מדיניות כלכלית מעניקה לנו את איכות החיים שלה אנו ראויים? הכלכלנים למדו על איכות חיים ממומחי ה"פסיכולוגיה החיובית", תחום שהפנה את תשומת הלב מהעיסוק הפסיכולוגי המסורתי בפתולוגיה והפרעות נפשיות, ופנה לחפש את מקורות האושר והחוסן הנפשי בחיינו. כלכלני איכות חיים שאבו מתחום הפסיכולוגיה החיובית וחרתו על דגלם לממש את עקרונותיו ברמת המדיניות המשקית. אחד מאמצעי המדיניות הבולטים שכלכלת איכות חיים מקדמת הוא החזרת מדד התמ"ג והצמיחה למקומם הטבעי בספרי החשב הכללי, ומעבר למדידת קדמה כלכלית באמצעים של מדדי איכות חיים למיניהם.

תחום המדידה הוא קריטי בדרך לבחירת תחומי ההתמקדות של מקבלי ההחלטות. בעולם שבו הגדלת צריכת הסיגריות וגידול בממדי הפשע מגדילים את הצמיחה הנכספת, שר האוצר בהחלט לא יכול להרשות לעצמו להילחם בהם. בנוסף, כלכלת איכות חיים מתמקדת בהעצמת חיי קהילה, כלכלה מקומית וביטחון אישי, ומתמקדת בתחום הבריאות, גוף ונפש, וחיזוק הרפואה הציבורית והעבודה הסוציאלית. ובכל אלה כמובן מקבלים מעמד מרכזי גם התחומים המוכרים של חיזוק התחרותיות במשק, הבטחת תעסוקה והגדלת הפריון המשקי.

היהדות קדמה ל"פסיכולוגיה החיובית" בכמה אלפי שנים, ופיתחה פילוסופיה משלה על משמעות העושר והאושר: "איזהו עשיר השמח בחלקו, שנאמר יגיע כפיך, כי תאכל; אשריך, וטוב לך". אך ברמה היישומית, הכלכלה היהודית היא כלכלת אושר: העשייה היומיומית של היהודי נתבעת להיות קהילתית - בתפילה חייבים במניין, עבודת השדה כוללת תמיד השארת לקט, שכחה ופאה, למען עניי הקהילה, חברותא היא בסיס הלימוד המדרשי ומנוחת השבת היא מצווה גם לעבדים והשפחות כמו לאדונים.

כלכלני המחר לא זקוקים לפרקי אבות כדי לבנות את כלכלת המחר, אבל ככל הנראה משהו בתרבות שלנו קורא לנו לראות את העולם באור שונה. "ובטוב העולם נידון, והכל לפי רוב המעשה", עלינו לעצב קפיטליזם בריא, אנושי ובר קיימא.

הפוסט הזה נכתב על ידי רייצ'ל ברנר שלם (עם קצת עזרה ממני) שהיא גם דוקטורנטית לכלכלה ויועצת מדיניות כלכלית 

התפרסם בהארץ לפני שבועיים

שלוש דקות על הפורום הירושלמי לארגוני התחדשות יהודית

הייד פארק, אוני' העברית הר הצופים, 18.6.12

הפעם האחרונה שהייתי בהייד פארק הייתה לפני תשעה חודשים כשגרתי בלונדון. תמיד הייתי באותה זווית של מאזינה בחצי אוזן ומנסה לתפוס קצת שמש, והנה היום דווקא בירושלים החלטתי לעלות על הבמה. אז למה עכשיו אתם שואלים? כי השמש כבר כאן,  כי כאן זה הבית, וכי באמת יש כל כך הרבה דברים שצריך לתקן בעיר הזאת.

עליתי השנה לירושלים, ולא רק לרגל אלא ממש. שיניתי אפילו את הכתובת בתעודת זהות. הוספתי לסטטיסטקה של ההגירה לעיר ועדיין זו השלילית גדולה יותר.

בירושלים, 12 מתוך 31 חברי מועצת העיר הם מהסיעות החרדיות, אחוז גדול הרבה יותר מהציבור אותו הם מייצגים. הארנונה שלנו משלמת על 50 רבני שכונות בירושלים. בשכונה שלי, קטמון, יש 3 רבני שכונה, כולם חרדים, למרות שבקושי חיים חרדים בקטמון. מהארנונה של כולנו אפשר היה להשקיע בכל דבר אחר בעיר – חינוך, דיור בר השגה, תחבורה ציבורית. בשבתות האחרונות שוב חזרו העימותים האלימים בין חרדים לחילוניים, אחד חוסם והשני מנסה לפתוח את רחוב הנביאים לתנועה. לא, אני לא יוצאת נגד חרדי באשר הוא חרדי, הרי כולנו נבראנו בצלם. אני יוצאת בתביעה למנהיגים והרבנים של הציבור הזה. קחו אחריות, תובילו את הציבור שבחר בכם לחיות כאן בשלום. יש שיטה לסיעות החרדיות בירושלים, כדוגמא דרך ועדת תכנון ובנייה הם מובילים מהלכים להשתלט על מבנים דווקא בשכונות לא חרדיות בירושלים. העוגן הזה בשכונה הופך אח"כ למוקד משיכה של אוכלוסיה חרדית והגירה שלילית של חילונים, מסורתיים ודתיים ציוניים. לפני שלושה חודשים ועדת תכנון ובניה אישרה לבנות שלושה בתי ספר ועשרה גני ילדים, במתחם ענק באיזור לא חרדי לגמרי בין רמות אשכול לגבעה הצרפתית. כאן, ק"מ אחד מהקמפוס שלנו.  

אבל יש פנים אחרות בירושלים, ועליהן באתי לספר לכם היום. אני נציגה של פורום של עשרים ארגונים שכולם חורטים את היהדות על דגלם אבל מחזיקים באידאולוגיה פלורליסטית, רב גונית, של חיה ותן לחיות, של צדק חברתי, של שוויון לנשים ושוויון אזרחי בכלל. הנה כמה דוגמאות לארגונים תחת המטריה שלנו: "במעגלי צדק" מובילים את התו החברתי ומאבק למען עובדי קבלן, "במזרח שמש" מביאים את הקול המזרחי ומקדמים שוויון חברתי, "הישיבה החילונית" ו"מכון תמורה", יוצרים דור מנהיגות חילונית שמחויב לזהות הישראלית-יהודית שלו. בית הלל כמובן,  שעושים כל כך הרבה, גם את ההייד פארק הזה והבית שלהם נמצא ממש פה בקמפוס. ועוד לא דיברתי על חמש עשרה הארגונים האחרים שמדהימים לא פחות.  

בתור הפורום של ארגוני ההתחדשות היהודית בירושלים אנחנו מאגדים את כל אלו וגם מצרפים את הכוח שלנו לפעילות משותפת, ברמה העירונית. אנחנו ניכנס לישיבות מועצת העיר, ולישיבות ועדת תכנון ובניה ונדאג שהשכונות הלא חרדיות ישארו כאלו. נפעל לדמוקרטיזציה של שירותי הדת, שהרבנים ייבחרו ע"י תושבי השכונה ועוד ועוד.  

אז על כל הדברים המעיקים שקורים בעיר אפשר להמשיך ולדסקס בשיחות סלון או סביב שולחן שבת. אבל אם באמת רוצים לשנות, וזה אפשרי, צריך לשנות גם מהשטח וגם מלמעלה. אני מזמינה את כולכם מהבמה הזאת להיכנס לדף הפייסבוק של הפורום הירושלמי לארגוניהתחדשות יהודית ולהכיר את הארגונים שלנו, לקום להצטרף ולשנות את פני העיר שלנו. תודה רבה. 

כבר שנה

אוריה חוגג היום שנה, וכאן כבר שנה לא כתבתי. אולי כי זו הייתה אחת השנים המטלטלות בחיי. נכון, עכשיו יש לי גם את הקלף המנצח לכל איחור, שינוי, ביטול – וזה כבר לא הפקקים. עכשיו, יש לי תינוק קטן. ואוריה לא לוקח את זה אישית. אז גם בעניין הבלוג אני יכולה להשתמש בטיעון הזה ולהגיד שלא היה לי זמן, כי אמא זו משרה מלאה. אגב, לא יכלו לסדר איזו תקופת חפיפה? אפילו אין הודעה רישמית של תחילת תפקיד. זה מתחיל, כשזה מתחיל, ועוד קוראים לזה לידה ספונטנית. מי כאן ספונטני? בטח לא אני.

חופשת לידה הוא עוד מונח משטה. זה נשמע כמו חופשת סמסטר, זו לא חופשה פשוט עבודה מסוג אחר. למעשה, חופשת לידה היא הכל פרט לחופשה.

לוקחת אוויר, עוצמת עיניים. מנסה להתחבר לאנרגיות טובות ולא להירדם בטעות. נתחיל במספרים:

365 ימים עברו מאז התרחש הנס הגדול הזה, בו נולדת. בריא ושלם. טפו טפו, חמסה חמסה. 363 לילות. כן, גם אותם סופרים, שכן הם מקוטעי שינה לרוב. 363 שזה שנה פחות שניים. כי בשני הלילות האחרונים קבעת שיא של עשר שעות רצופות! באמת אוריה, לא יכולתי לבקש מתנה מפנקת מזו ליום ההולדת שלך.

עוד מספר. 3.09 ק"ג משקל הלידה, שבינתיים שילשת. כנגד כל הטוענות שאתה כל כך רזה ולא אוכל כלום. אמרתי לכן גם אז, אני מאכילה אותך פעם אחת ביום. זה לא מספיק? בכלל זה קטע מאוד ישראלי, רק ישראלי, שהנתון הבא אחרי מין היילוד זה משקלו. את מי זה באמת מעניין? כבר מגיל כזה הילד מתחיל להצטער על ה- 200 גרם הנוספים בירכיים וזה מתכון בדוק להפרעות אכילה כשיגדל.

53 ס"מ אורך לידה והיום כבר 73. תחשבו איך זה מרגיש לגבוה כמעט ב- 40 אחוז בשנה אחת! כמו שיגידו בלונדון עוד מעט יותר מהר, יותר גבוה, יותר חזק.

אבל הדברים הגדולים באמת השנה הם רגעים שלא מכמתים למספרים. זו השנה שבה חייכתי הכי הרבה בחיים ומנגד הרגשתי לראשונה מה זה פחד מוות.שראיתי למול עיני איך חסר ישע הופך לאדם קטן דעתן ויכול.

בשעה זו, לפני שנה התחילו לי צירים. תשע שעות של חיבוק, חיבור וגם כאב. 9 שעות, 365 ימים, 3.09 ק"ג שהפכו ל-9, שני תאים שהפכו לנשמה אחת, אור גדול, אתה, אוריה. בן שלנו.

תודה על הזכות שאתה נותן לנו כל יום ללמוד איתך וממך.

אוהבת אותך כל כך. מזל טוב, גוזל.