אני
מספרת היום את סיפורה של חברתי, ליאוקדיה שלק, כמעט בת 89, ניצולת אושוויץ שעלתה לפני
שש שנים לישראל וחיה כיום בחיפה. כוחותיה
הפיזיים והנפשיים הנרפים מנעו ממנה לעמוד כאן היום לפניכם. אביא בשמה את
סיפור חייה, מיומנה האישי אותה כתבה בשנים האחרונות.
ליאוקדיה
נולדה בחג המולד בשנת 1924, בעיר הפולנית צ'סטוכובה, בת שלישית להוריה קרוסזה
ו-וולף רוזנצוויג, אחות לחווה ומוישה.
"גרנו
בדירת הקרקע של הבניין שלנו, בדירת שני חדרים ללא מים זורמים וחשמל כך שהיה עלינו
להביא מים מהמשאבה שבחצר והשתמשנו במנורות שמן למאור. משפחות עשירות רבות גרו גם
הן בבניין, בדירות גדולות ולחברי למשחק היו חדרים משלהם. לחברי היו צעצועים רבים,
בובות ועגלות בובה איתם אהבתי לשחק במהלך ביקורי, כיוון שבבית לא היו לנו צעצועים
כלל. לא הפריע לי שלחברי יש צעצועים ולי אין. מעולם לא הקדשתי לזה מחשבה ופשוט
שיחקתי. היה להם רק דבר אחד שבו קינאתי באמת – פסנתר. נשבעתי לעצמי שיום אחד, אם
יהיה לי מספיק כסף, גם אני אקנה לעצמי אחד.
הורי
היו מאוד קפדניים איתנו, אבל הם מעולם לא הכו אותנו. אימי הייתה תמיד מודעת בכאב
לחוסר השכלתה, מה שגרם לה להתעקש אפילו יותר על כך שנעבוד קשה יותר בבית הספר.
אסור היה לנו להפסיד ימי לימודים, ואסור היה לנו לשכוח להכין את שיעורי הבית שלנו.
אימי הייתה מאוד דתייה, הרבה יותר מאבי שהיה עובד בשבתות. היה קבצן שהתגורר בשכונתנו. אמי הייתה מניחה
בצנעה צלחת מרק על המרפסת. הוא היה בא, אוכל את המרק, בהיחבא, ומחזיר את הקערה.
אבי היה אדם של סמכות, ראש משפחה טיפוסי, וכך גם התייחס לעצמו.
אני
הלכתי לוולקסקול – בית ספר יסודי בצ'סטוכובה, שבו למדו יהודים ונוצרים יחד. היו
יהודים רבים בעיר, אבל בבית הספר מעולם לא חשתי בסימני גזענות. גזענות הייתה נפוצה
יותר בקרב תלמידי התיכון שנעמדו לפני חנויות בבעלות יהודית וקראו להחרמתן. הם זרעו
פחד בסיפורים על האופן בו אפו היהודים מצות עם דמם של ילדים פולניים עניים.
המלחמה
בשנת
1933 כשהיטלר עלה לשלטון בגרמניה הייתי בת תשע. כששמעתי על כך לראשונה לא הבנתי מה
עתידה להיות משמעות הדבר עבור כולנו. שש שנים חלפו ונאלצנו לעבור לעיר דוברובה,
כדי להתרחק מרוחות המלחמה. שם סיימתי את בית הספר היסודי והייתי שמחה להמשיך
בלימודי, אולם הורי לא יכלו לממן זאת. המלחמה פרצה לבסוף, כאשר ביקרנו את דודי
בעיר אחרת. חזרנו במהרה לדוברובה. עודכנו על מהלך המלחמה מרכבים מסחריים עם
רמקולים שנסעו ברחובות, מאחר ולא היה לנו רדיו משלנו.
צ'סטכובה,
עיר מולדתי הייתה אחת הערים הראשונות שנכבשו על ידי הגרמנים, אבל לא עבר זמן רב עד
ששמעתי את רעשם של המגפיים הגרמניות על מדרכות דוברובה. היו שמועות שהגרמנים יורים
ביהודים. אבי רצה שנמלט אל ורשה, מאחר והוא הרגיש כי הבירה לא תיכבש בקלות כזו,
אבל אמי התנגדה בהצהירה שמעתה ואילך, גורלנו בידי האל.
תוצאות
המלחמה המוחשיות הראשונות עבורנו היו עוצר והקצבות. בבית, הלחם נשמר תחת מנעול
ומפתח. במהרה אולצנו לשאת את הכוכב הצהוב. זה היה משפיל עבורנו. אנשים צחקו עלינו
ברחוב. יום אחד, הלחם החל להינתן לגויים בלבד. שמתי שרשרת קטנה עם צלב על צווארי
ונעמדתי בתור. קיבלתי לחם, ללא שאלות מיותרות. אמי הייתה גאה בי וחיבקה אותי עם
דמעות בעיניה.
יום
אחד השכן שלנו בא חסר נשימה לספר שהגרמנים עורכים חיפושים בבתים. אדם זה, פולני נוצרי,
היה בעל חנות מכולת בבית השכן. לחנות היה מרתף בו החביא אותנו. בעודנו ממתינים
במרתף החשוך ללא אוכל ועם אורו החלש של נר קטן, יכולנו להרגיש את הלבבות של כולנו
פועמים. כעבור זמן לא ארוך התחלנו לשמוע את מגפיהם הרועמים של הגרמנים שבאו והלכו.
בעל חנות המכולת החביא אותנו פעמים רבות מאז.
אמי
גורשה בשנת 1940. היא הייתה בת שישים באותה עת ונראתה מבוגרת מגילה האמיתי מאחר
ותמיד עבדה קשה. היא נאספה מהרחוב ונלקחה תחילה לבית שבו נאסרו נשים יהודיות
נוספות. אבי יצא לחפש אותה ובמהרה חזר כשהוא מזועזע. היא נלקחה על ידי האס. אס.
יצאתי לחפש את הבית בו הייתה כלואה וראיתי את אמי מהחלון. היא החותה לי, מפצירה
שאבוא לשחרר אותה, אך לא היה דבר שיכולתי לעשות למענה. זו הייתה הפעם האחרונה
שראיתי את אמי.
אני
הייתי השנייה שגורשה ממשפחתי. בכיתי ופחדתי: הייתי רק בת חמש עשרה והרגשתי אבודה לחלוטין
וחסרת ישע ללא משפחתי. החיים במחנה העבודה היו קשים – חיינו בקור, בצריפים ללא
חימום, מזון דל – אבל לפחות לא היו תאי גזים ומשרפות, ולא הרגו או פגעו ביהודים
באופן שיטתי. דבר מהחוויות שעברתי לא יכול היה להכין אותי לזוועה של אושוויץ.
אושוויץ
אסירה
מספר 66906, מגולחת ראש במדים מפוספסים. שישה שבועות היינו בהסגר.
קיבלתי
חדשות מאחותי חווה – לא ישירות אלא דרך שכנה נוצרייה מדוברובה שגורשה לאשוויץ משום
שסירבה להתגרש מבעלה היהודי. היא כתבה לאמה "רק דמייני, היהודים קיבלו מצות
לפסח, ולא חסר מרור". זה היה קוד, מאחר והמכתבים עברו צנזורה. מובן שלא היו
מצות, אבל, בהתייחס לסבל, היה ממנו בשפע. אמה של השכנה כתבה לה: "האם את
זוכרת את היהודים שאת תנורם נהגתי להדליק מפעם לפעם? הגרמנים לקחו אותו והיהודיה
הלכה איתו". כך ידעתי על גורלם של אבי ואחותי. מעולם לא ראיתי אותם שוב. דרך
אדם שהכיר את אחי שמעתי שהוא נרצח בגרוס-רוזן.
המחנה
רחש מפשפשים וכנימות – כה רבות שראינו אותן על הלחם שלנו. בוקר אחד גיליתי כנימה
בצבע בהיר על בטני. הייתה זו כינמת טיפוס ואחרי יומיים נשלחתי למרפאה רועדת מחום
גבוה. החום כילה את כוחותי וסבלתי מצמא נוראי. איש לא נתן לנו שתייה. מפעם לפעם,
הגיע מישהו עם גיגית רחצה, כדי שנוכל לרחוץ את עצמנו מעט. הייתי כה צמאה שבלעתי
בלגימה אחת את המים, שבהן נשים חולות רבות אחרות רחצו את עצמן.
אחרי
שהחלמתי עבדתי במחסן תפוחי אדמה. יום אחד, בעודי עוברת חיפוש על גופי בסיום
העבודה, נפתח קצה הבגד שבו הסתרתי כמה תפוחי אדמה, וכל התכולה התגלגלה על הקרקע.
הפחד שיתק אותי וחשבתי שזה הסוף. איש האס. אס דחף אותי על ברכי ונאלצתי להישאר על
ברכי למשך שעה על חצץ דוקר. כדי להקל על הכאב ניסתי להעביר את המשקל מברך לברך בלי
להיתפס. נשלחתי למחנה ענישה. זמני במחנה היה נורא ונדמה שלעולם לא יגמר. שרדתי. עם
זאת, איבדתי את הרצון לחיות. הקיום העלוב של חיינו הפיג את הפחד מהמוות. יום אחד
הייתי נואשת כל כך שניסיתי להרוג את עצמי בכך שהשלכתי את עצמי על כבל חשמלי אך
ברגע האחרון איש אס. אס תפס בצווארי ואמר "אנחנו נקבע את זמן מותך". אני
לא פחדתי מהמוות, פחדתי להישאר בחיים.
בשנת
1944, האס. אס ביקש מתנדבים לעבור למחנה אחר. רובנו חשבנו ששום טובה לא תצמח מכך, וסרבנו.
עם זאת, מתוך ידיעה שדבר לא יוכל להיות גרוע מאושויץ, התנדבתי. מועמסים שוב על
קרונות בקר ברעב וצמא קשים מנשוא הגענו ללנדסברג שהיתה גן עדן בהשוואה לאושוויץ.
אך כאשר בעלות הברית התקרבו למחנה נשלחנו לדכאו-אלאך. זו הייתה צעידה של שלושה
ימים ונאלצנו לישון בשטח במהלך לילות אוקטובר הקרים. הייתי מותשת לחלוטין. כשהגענו
למחנה שבו גדר תיל הפרידה בין הגברים לנשים פנה אלי גבר אחד שלבש חלוק לבן
"את מצ'סטכובה? פעם הייתה לי חברה משם. בואי מחר. אזרוק לך מעט סוכר ולחם
מעבר לגדר". תחילה, חשבתי שהוא עובד במטבח אבל אז הסתבר שהוא היה אחראי על
אספקת המזון בדכאו. מתוקף תפקידו, הייתה לו אחריות רבה וחשובה. שמו היה וולדיסלב
מוראווסקי. ביום המחרת, באתי לגדר כפי שאמר לי. הוא היה שם והוא זרק לי מעט לחם
ואריזה קטנה של חמאה. החזקתי את הלחם בידי. זה היה סוג לחם שלא ראיתי זמן רב.
בתחילה לא ידעתי מאיזה צד אתחיל לאכול. הטעם היה דומה לדבק, אך היה יקר לעין ערוך
עבור מישהי כמוני שבאותו זמן שקלה שלושים ושלושה קילוגרם.
יום
אחד, הוכנסתי למשאית יחד עם נשים נוספות. האס. אס אמר שאנו נשלחות לעבוד בתעשיית
החימוש. עמדנו שם, מצופפות יחד על המשאית ובטוחות שאנו בדרכנו להוצאה להורג. הבכי
היה אסור. קברתי את פני בכפות ידי ולחשתי לעצמי 'שמע ישראל''. בדקה האחרונה, ממש
לפני שהמשאית הניעה, הגיע מוראווסקי עם אחד מאנשי האס. אס שקרא את המספר שלי ועזר
לי לרדת מהמשאית. מוראווסקי אמר לי, בקול זהיר, ללכת לאט אל הצריפים, ולהתמזג בין
הנשים האחרות. הוא הציל את חיי. לימים גיליתי כי הציל אסירים ואסירות רבים תוך
סיכון חייו .
השחרור
החייל
האמריקני הראשון שראינו התקרב לבדו למחנה. רצתי אליו ונפלתי על ברכי. ללא יכולת
לדבר אנגלית, הדבר היחיד שיכולתי לומר לו היה muttet
kaput! Vater kaput!
הוא עזר לי לקום על רגלי וניסה להרגיע אותי. מתוך מבוכה, הוא נתן לי מסטיק,
הופתעתי מאחר ומעולם לא ראיתי מסטיק, שלא לדבר על לטעום אחד!
על
אף ששוחררנו, שמחת השחרור לא הייתה ממשית. אני הייתי שלד ממש; שכחתי הכול, אפילו
את שמי. איבדתי את כל משפחתי, והדבר היחיד שהגבתי אליו היה מספר האסירה שלי.
שלושה
חודשים מיום השחרור עוד חייתי במחנה כשמוראווסקי הפך למנהלו והיה האדם האחרון
לסגור ולנעול אותו. שנה חלפה, ונולדה לנו בת, כריסטינה. שלושה שבועות לאחר מכן
נישאנו במינכן ושנתיים אחר כך הגענו לפולין, לגור עם חמותי. אבל החיים עם משפחתו
של בעלי הפכו במהרה לגיהנום עבורי. חמותי ואני לא יכולנו להיות שונות יותר: היא
הייתה קתולית ואני יהודיה. היא הייתה בת שמונים ואני בת עשרים ושלוש. היא הייתה
איכרה שחיה בכפר ואני גדלתי בעיר. בשנים האחרונות חוויתי דברים שהיא לא יכלה להבין
או לדמיין, אפילו לא בחלומותיה הפרועים. היא עשתה כל שביכולתה כדי להפריד ביני לבין
בנה, רק כי הייתי יהודיה. בעלי, הגבר שהתנגד למפקדת מחנה דכאו וסיכן את חייו כדי
לספק אוכל לשאר האסירים לא יכול היה להביא את עצמו להתנגד לאימו כדי להגן על אשתו.
למציאות הזו נולדה בתי השנייה, מרים. קצתי בחיי אך המחשבה להשאיר את בנותי יתומות
תבעה ממני לשרוד. באישון לילה, עזבתי את בעלי ואמו, מותירה מכתב פרידה ולוקחת את
בנותי איתי לעיר קרובה לבית משפחת פולישאק שהסכימה לעזור לי. בעלי ידע היכן אני
נמצאת. הוא היה המום ומופתע לחלוטין מעזיבתי. הוא לא שלח כסף כי חשב שאחזור אליו
עם בנותינו אם הזמנים יהיו קשים מדי. הזמנים היו קשים אך לא חזרתי, להיפך, בית
המשפט חייב אותו לשלם דמי מזונות ופסק את גרושינו.
השתוקקתי
לעזוב את פולין כי הייתי כל כך ענייה שאפילו לא יכולתי לחמם כראוי את דירתי הקטנה,
רציתי גם להתרחק ככל האפשר מבעלי. המסע היה ארוך ומיגע: הצלחתי להשיג דרכון לי
ולבנות, עזבנו לוורשה והגענו לשגרירות הישראלית כדי לקבל אשרת כניסה לישראל.
הקונסול הסתכל אל אחת מבנותיי ואמר לה: "העיניים שלך כחולות כמו השמיים של
ישראל". הוא הציע שנתחבא בכפר במשך ההמתנה לאישור הכניסה. שבועיים לאחר מכן,
עלינו עם האשרות לרכבת והתחלנו לנסוע לכיוון הגבול. נהייתי חולה מדאגה ממכשולים לא
צפויים שעלולים לצוץ ברגע האחרון. לפתע, הרכבת עצרה, והלב שלי פעם מהר כל כך שחשבתי
שהוא יתפוצץ ויצא מהחזה. אלו היו רק שוטרי הגבול שבאו לבדוק את הדרכונים שלנו.
הרכבת המשיכה בנסיעתה ואני פרצתי בבכי. עוד אבן דרך אל החופש הושגה.
הנדודים בעולם
ליאוקדיה
היא היהודיה הנודדת. בדרכה לישראל היא עברה דרך צ'כוסלובקיה, אוסטריה ואיטליה. היא
התמקמה עם בנותיה בקיבוץ יגור אך לא מצאה בו בית ובניסיון לשרוד כלכלית ולקבל את
כספי הפיצויים מגרמניה היא נאלצה לנדוד למינכן, הפעם בלי בנותיה. היא הבינה כי
תדרש להישאר שלוש שנים בגרמניה אך נסיבות חייה השאירו אותה שם מעל שני עשורים. את
השנים הראשונות בגרמניה היא שרדה הודות למכרים וחברים, וותיקים וחדשים שלה ושל
בעלה, שפתחו לה את הבית והלב ואיפשרו לה להביא את בנותיה לחיות עימה לתקופה.
ליאוקדיה
עברה לעיר קולון בה קיבלה תמיכה מרשימה מהקהילה היהודית. בקולון היא גם הכירה את
בעלה השני זכריה שלק, יהודי פולני שאת המלחמה שרד ברוסיה ולאחריה היגר עם משפחתו
לארצות הברית. לגרמניה הוא הגיע במסגרת עסקיו ופתח חנות שטיחים ותכשיטים. הם
התחתנו, ולראשונה בחייה היא יכלה לחיות ברווחה כלכלית ולהגשים איתו את חלומו לטייל
בעולם. הם נסעו לחופשות סקי באוסטריה ובילו קיץ מפנק בארצות הברית. החלום נקטע
בתאונת הדרכים בה נהרג בעלה ב-1976, כאשר נהג שיכור התנגש במכוניתו. היא לא יכלה
להישאר בבדידותה בקולון וקיבלה את הצעת חברתה לבקר אותה בארצות הברית. שנתיים היא
חיכתה לגרין קארד המיוחל וכשקיבלה אותו עברה לסירקאוז, אך גם שם לא מצאה את עצמה
וחזרה לקולון בגרמניה. עברו עוד שנתיים והיא קיבלה אשרת הגירה לקנדה והתיישבה
במונטריאול. גם שם, כמו בכל שאר המקומות בהם נדדה היא יצרה מעגל חברים קרוב
ותומך.
"טיילתי
בעולם כספינה ללא רב חובל. אני דוברת שש שפות, אולם אף מדינה לא הפכה שוב למולדתי.
אני מודה לאלוהים שבנותיי מצאו מולדת בצעירותן".
סיום דבר
אחרי
שש עשרה שנים בקנדה ליאוקדיה החליטה לעלות לישראל כדי לחיות את שנותיה האחרונות
קרובה לבנותיה ומשפחותיהן.
"הייתי
אסירה מספר 66906 באושוויץ והחלטתי להיקבר כאדם חופשי. בשנת 2004 ד"ר ג'ק
כהן, מנתח פלסטי במונטריאול הסיר את המספר. נישקתי את ידיו. הרופא, הצוות ואני
בכינו יחד לאחר שהמספר הוסר.
למרות
ייסורי, אלוהים לא שכח אותי. הייתי ברת מזל לפגוש אנשים מכובדים ונערצים שלימדו
אותי דברים רבים כל כך בחיי. הגעתי לשיבה טובה ויש לי שתי בנות נפלאות, ארבעה
נכדים ושישה נינים. אני גאה בהם ואני קשורה אליהם באהבה מעומק הלב. אהיה בת שמונים ותשע בדצמבר הקרוב ואני מרגישה שלא נותר לי זמן
רב. איני פוחדת מהמוות כי אני יודעת שאז אמצא את השלווה הנצחית ואראה את אהובי שוב
בצד השני. אני מקווה שאלוהים יקדם אותי בברכה במילים האלו: "הוריך ואחייך
מחכים לך".
