4 דקות על שבת ישראלית ב - 2025

בפאנל שהשתתפתי במסגרת פסטיבל הפיוט ה-8 בבית אבי חי נדרשתי לענות על שאלה פשוטה:

כיצד תראה השבת הישראלית בשנת 2025? וזו הייתה תשובתי:

"יותר מששמרו בני ישראל על השבת שמרה השבת של בני ישראל" מלמד אותו אחד העם. להבנתי, הכוונה היא כפולה – הקשר בין השכינה לכנסת ישראל כקשר קוסמי ונצחי והמחוייבות שלנו היום כבעלי ריבונות בארץ הזו.

השבת עבורי היא כמעין עגלה, לא ריקה חלילה אלא מלאה. אולם יש בה עוד מקום, שתתמלא עוד ועוד. במה תתמלא? בשפע של תרבות וכדורגל, בשפע של קהילה וקהילתיות, בשפע של רוח, בשפע של משפחה וגם במסחר, כמרכולים, לא בשפע אך במידה.

כדי לאפשר לעגלה להתמלא זקוקה היא לארבעה גלגלים יציבים:

הראשון הינו 'הסדר הישראלי החדש' כפי שהיטב להגדירו נשיא המדינה, הוויה המתקדמת לארבעה מגזרים שווים בגודלם על פני האדמה הזו: החרדי, הערבי, הדתי לאומי וכל השאר, ובתוכו: חילוני, מסורתי, דתי לא אורתודכסי. השיח של רוב ומיעוט אינו רלוונטי יותר, אנחנו נדרשים לשיח של שותפות. כדי שתיווצר שותפות צריך שכל מגזר יחוש בטחון בכך שכניסה לשותפות הזאת אינה כרוכה בוויתור על מרכיבי היסוד של זהותו, בנוסף נדרשת תחושת אחריות משותפת, הוגנות ושיוויון ולבסוף יצירת הישראליות המשותפת. לא פשוט, אך הכרחי.

השני יהיה שינוי מבנה שבוע העבודה בישראל דיון שמונח על שולחנו של משרד ראש הממשלה ויכול ליצור, כמו סאנדיי בחו"ל, יום המיועד למסחר ופנאי בנוסף לשבת.

השלישי, איך לא, הינו ביטול הסטטוס קוו ופירוק מונופול הרבנות על שירותי דת וזהות יהודית לאומית. ת'אמת הרבנות מקדמת אותנו בזכות מה שהיא מביאה על עצמה. מתרבות יוזמות השוברות את המונופל ומרחיבות את האפשרויות בתחומים כגיור, נישואין וכשרות (בתי דין עצמאיים לגיור, נישואים בחו"ל וידועים בציבור וכשרות קהילתית). נדרש ליצור ברית חדשה בין כל יושבי הארץ הזו.

ברל'ה של התנועה הירושלמית

הרביעי הינו לקיחת אחריות מוניצפאלית. טוב תעשה העירייה אם תאמץ את היוזמות החלוציות והמרשימות של החברה האזרחית. אעלה את ירושלים על ראש שמחתי – יצירת אירועי משפחות במרחבים ציבוריים ופתיחת המנהלים הקהילתיים לפעילות, יצירת מסלולי אופניים והשכרת אופניים, תחבורה ציבורית מצומצמת ועוד. 

ככל שנחזק כל גלגל כך תנסע העגלה הזו מהר (כמובן לא בשבת) ובטוח יותר למקום בו השבת באמת תהא של כולנו. שבת שלום.      

על הבמה בעצרת למען הסובלנות בכיכר ספרא

אני רוצה להקריא לכם את ברכת על הניסים שנאמרה בבית הכנסת שלי, לפני מספר שבועות:

"שכינה ששמֶךְ אהבה, האל שבראתָ אותנו בצלמךָ: אנו מודים לךְ היום על הגאווה והכוח שנתתְ לנו לחיות את חיינו, איש על פי דרכו ואישה על פי דרכהּ, כחברים שווים בקהילתנו ובחברת האדם.

אנו זוכרים חלוצים וחלוצות שקראו תיגר על הידוע והמקובל, ותבעו את זכותם לחדש את הישן ולקדש את הֶחדש. הומוסקסואלים ולסביות, ביסקסואלים, טרנסג'נדרים ותומכיהם שמאסו בתוויות ובהתוויות הביאו לנו כברכת קשת בענן שלל דרכים להבין ולממש את עצתֶךְ: לא טוב היות האדם לבדו.

בבואנו לחיות את חיינו לפי הטבע שנטעתְ בלבּנו, קמו מחללי שמֶךְ, בטענתם שהם שונאים בשמֶךְ, ועמדו נגד בָּנַיִךְ ובנותַיִךְ להשפילם ולאסרם, להשמידם ולמחקם. ואתְּ ברחמַיִךְ הרבים עמדתְ להם בעת צרתם וחִזּקתְ את לבּם לעמוד ביחד, לפקוח את עיניהם ואת עיני העולם, להבין שהחרות והזכות לאהוב שייכות לכל יצירַיִךְ. אף היום חַזקִי-נא אותנו למען נוכל לראות נפלאות ולחולל נסים, להיות אשר נהיה ולאהוב את מי שנאהב, לא בַצל אלא באור החיים, לחיות כיהודים בחיק הקהילה, לקדש את איחודנו ולשיש עלינו ועלַיִךְ. אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. ולא נבוש ולא נכלם לעולם ועד."

הברכה הזו, נאמרה בבית הכנסת שלי שבועיים לפני מצעד הגאווה. חגגנו, בקהילת 'כל הנשמה', בית כנסת ירושלמי רפורמי ותיק, שבת גאווה. כן, שבת גאווה. שבת משותפת עם חברי וחברות הבית הפתוח שהפכה למסורת בשנים האחרונות. שבת בה דגל הקשת מקשט את בימת שליחי הציבור והתפילה מוקדשת לקהילה הגאה. התרגשתי. התרגשתי לעלות עם אשתי וילדיי לתורה ולחגוג ביחד, בציבור, את לידתנו של בנינו השלישי. מי הייתה מאמינה. הרגשתי, כמו היום, זכות להיות ירושלמית מבחירה. ירושלמית שיודעת כמה מורכב ועיתים מתיש לשאת את כל הזהויות שבי בעיר הזו. כמה מרתיע זה, ועיתים מפחיד. כמה משמעותי זה. באתי לכאן כדי להישאר.

רציתי להגיד מעל במה זו תודה לבית הפתוח ולתנועה הרפורמית. תודה שהייתם ואתם ממשיכים להיות בית יהודי לקהילה הגאה, ממשיכים להיאבק לשוויון זכויות, ממשיכים ליצור מקום של בית, קהילה, משפחה, של אפשרויות לחיים יהודיים ורוחניים מלאים בירושלים.

 

נואמת בעצרת עם מתרגם שפת הסימנים המסור לידי

הערב אנחנו כאן, יחד, בכיכר ספרא. כאן יחד בכיכר המרכזית בעיר שהיא טבורו של עולם. ובאנו לדבר על סובלנות.

סובלנות היא ערך יהודי. לא סתם ערך יהודי, אלא ערך יסוד יהודי. שבעים פנים לתורה אמרו רבותנו, רוצים לומר, אפילו את הקדוש שבקודשים ניתן לקרוא ב-70 דרכים שונות. אין דרך אחת – אלו ואלו, אלול, שמאי והלל, דברי אלוהים חיים. והנה אנחנו בציון ושני רחובות מכאן נמצא רחוב הלל, ורחוב אחד אחרי, רחוב שמאי. תמיד תהיתי מי היה מתכנן הערים היצירתי שהחליט לשים את שני הרחובות האלה בסמיכות, אבל במקביל, כך שלעולם לא יפגשו.

אבל במציאות השניים האלו נפגשו. והיה דיאלוג, והיו מחלוקות, והיו אמיתות שונות. אבל גם אלו וגם אלו, דברי אלוהים חיים. כי היהדות היא דת שסובלנות בבסיסה.

סובלנות מתחילה בנכונות לפגוש את האחר, השונה, זה מהשבט ממול. דרוש אומץ להתחיל שיח אמת. בתחילה על מה שדומה ביננו, אח"כ על מה ששונה. אח"כ להסכים, שלמרות השוני, אין לנו אלא להיות שותפים, לבניין אחד של חברה טובה יותר, למען כולם.

בתהילים נכתב "ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו" ובאיזה מקום יותר מירושלים אפשר למצוא את שלל הזהויות, את שלל השונויות, את שלל ההזדמנויות לשיח. זכיתי להיות חברה בפורום של ארגוני התחדשות יהודית בירושלים, שותפות של שלושים ארגונים שרבים מהם עוסקים בשיח בין שונים. חרדים פוגשים חילונים; יהודים, מוסלמים ונוצרים מתפללים יחד, נשים דתיות לאומיות לומדות עם קונסרבטיביות, ואשכנזים שרים פיוט מזרחי. אני קוראת לכם להיות חלק מהתנועה האדירה הזאת של עשיית סובלנות, של למידת האחר. זוהי בשורה ירושלמית.

"וירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו". דורש התלמוד הירושלמי "עיר שעושה כל ישראל חברים". אנו עומדים היום בפתחה של שנה חדשה. שעת רצון מתדפקת על לבבנו. מי יתן ששנה זו תהא שנה של קרבה, שנה של גשרים, שנה של אהבה. תחל שנה וברכותיה.