על הבמה בעצרת למען הסובלנות בכיכר ספרא

אני רוצה להקריא לכם את ברכת על הניסים שנאמרה בבית הכנסת שלי, לפני מספר שבועות:

"שכינה ששמֶךְ אהבה, האל שבראתָ אותנו בצלמךָ: אנו מודים לךְ היום על הגאווה והכוח שנתתְ לנו לחיות את חיינו, איש על פי דרכו ואישה על פי דרכהּ, כחברים שווים בקהילתנו ובחברת האדם.

אנו זוכרים חלוצים וחלוצות שקראו תיגר על הידוע והמקובל, ותבעו את זכותם לחדש את הישן ולקדש את הֶחדש. הומוסקסואלים ולסביות, ביסקסואלים, טרנסג'נדרים ותומכיהם שמאסו בתוויות ובהתוויות הביאו לנו כברכת קשת בענן שלל דרכים להבין ולממש את עצתֶךְ: לא טוב היות האדם לבדו.

בבואנו לחיות את חיינו לפי הטבע שנטעתְ בלבּנו, קמו מחללי שמֶךְ, בטענתם שהם שונאים בשמֶךְ, ועמדו נגד בָּנַיִךְ ובנותַיִךְ להשפילם ולאסרם, להשמידם ולמחקם. ואתְּ ברחמַיִךְ הרבים עמדתְ להם בעת צרתם וחִזּקתְ את לבּם לעמוד ביחד, לפקוח את עיניהם ואת עיני העולם, להבין שהחרות והזכות לאהוב שייכות לכל יצירַיִךְ. אף היום חַזקִי-נא אותנו למען נוכל לראות נפלאות ולחולל נסים, להיות אשר נהיה ולאהוב את מי שנאהב, לא בַצל אלא באור החיים, לחיות כיהודים בחיק הקהילה, לקדש את איחודנו ולשיש עלינו ועלַיִךְ. אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. ולא נבוש ולא נכלם לעולם ועד."

הברכה הזו, נאמרה בבית הכנסת שלי שבועיים לפני מצעד הגאווה. חגגנו, בקהילת 'כל הנשמה', בית כנסת ירושלמי רפורמי ותיק, שבת גאווה. כן, שבת גאווה. שבת משותפת עם חברי וחברות הבית הפתוח שהפכה למסורת בשנים האחרונות. שבת בה דגל הקשת מקשט את בימת שליחי הציבור והתפילה מוקדשת לקהילה הגאה. התרגשתי. התרגשתי לעלות עם אשתי וילדיי לתורה ולחגוג ביחד, בציבור, את לידתנו של בנינו השלישי. מי הייתה מאמינה. הרגשתי, כמו היום, זכות להיות ירושלמית מבחירה. ירושלמית שיודעת כמה מורכב ועיתים מתיש לשאת את כל הזהויות שבי בעיר הזו. כמה מרתיע זה, ועיתים מפחיד. כמה משמעותי זה. באתי לכאן כדי להישאר.

רציתי להגיד מעל במה זו תודה לבית הפתוח ולתנועה הרפורמית. תודה שהייתם ואתם ממשיכים להיות בית יהודי לקהילה הגאה, ממשיכים להיאבק לשוויון זכויות, ממשיכים ליצור מקום של בית, קהילה, משפחה, של אפשרויות לחיים יהודיים ורוחניים מלאים בירושלים.

 

נואמת בעצרת עם מתרגם שפת הסימנים המסור לידי

הערב אנחנו כאן, יחד, בכיכר ספרא. כאן יחד בכיכר המרכזית בעיר שהיא טבורו של עולם. ובאנו לדבר על סובלנות.

סובלנות היא ערך יהודי. לא סתם ערך יהודי, אלא ערך יסוד יהודי. שבעים פנים לתורה אמרו רבותנו, רוצים לומר, אפילו את הקדוש שבקודשים ניתן לקרוא ב-70 דרכים שונות. אין דרך אחת – אלו ואלו, אלול, שמאי והלל, דברי אלוהים חיים. והנה אנחנו בציון ושני רחובות מכאן נמצא רחוב הלל, ורחוב אחד אחרי, רחוב שמאי. תמיד תהיתי מי היה מתכנן הערים היצירתי שהחליט לשים את שני הרחובות האלה בסמיכות, אבל במקביל, כך שלעולם לא יפגשו.

אבל במציאות השניים האלו נפגשו. והיה דיאלוג, והיו מחלוקות, והיו אמיתות שונות. אבל גם אלו וגם אלו, דברי אלוהים חיים. כי היהדות היא דת שסובלנות בבסיסה.

סובלנות מתחילה בנכונות לפגוש את האחר, השונה, זה מהשבט ממול. דרוש אומץ להתחיל שיח אמת. בתחילה על מה שדומה ביננו, אח"כ על מה ששונה. אח"כ להסכים, שלמרות השוני, אין לנו אלא להיות שותפים, לבניין אחד של חברה טובה יותר, למען כולם.

בתהילים נכתב "ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו" ובאיזה מקום יותר מירושלים אפשר למצוא את שלל הזהויות, את שלל השונויות, את שלל ההזדמנויות לשיח. זכיתי להיות חברה בפורום של ארגוני התחדשות יהודית בירושלים, שותפות של שלושים ארגונים שרבים מהם עוסקים בשיח בין שונים. חרדים פוגשים חילונים; יהודים, מוסלמים ונוצרים מתפללים יחד, נשים דתיות לאומיות לומדות עם קונסרבטיביות, ואשכנזים שרים פיוט מזרחי. אני קוראת לכם להיות חלק מהתנועה האדירה הזאת של עשיית סובלנות, של למידת האחר. זוהי בשורה ירושלמית.

"וירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו". דורש התלמוד הירושלמי "עיר שעושה כל ישראל חברים". אנו עומדים היום בפתחה של שנה חדשה. שעת רצון מתדפקת על לבבנו. מי יתן ששנה זו תהא שנה של קרבה, שנה של גשרים, שנה של אהבה. תחל שנה וברכותיה.