את הפעם הראשונה שביקרתי בכותל המערבי אני לא זוכרת. אולי זה היה עם כל המשפוחה במכונית עתיקה שעושה מאמץ יותר מכולנו לעלות לירושלים או אולי טיול בית הספר עם עוד מאה ומשהו ילדים זבי חוטם וצוות מורות שמנסות להשתלט על העניינים. מה שבטוח להתפלל לא התפללתי (את זה אני כן זוכרת) אבל כן דחפתי פתק לחריץ הכי גבוה שהגעתי אליו בבחינת "מה שלא יכול להזיק יכול רק להועיל". בביקורים הבאים שלי עמדתי מול קיר האבנים הגדולות וניסיתי להתחבר לרגשות שלי, להבין מה זה עושה לי לראות ולגעת בקיר בן אלפיים שנים שהיווה חלק מחומת הר הבית והיום הוא "מקום התפילה היהודי הציבורי הקרוב ביותר למקום בו שכן בית המקדש" (תודה לויקי - פדיה).
אז זהו, שקצת קשה לי עם המלים "מקום התפילה הציבורי". עבור ישראלים רבים להגיע לכותל זה כמו להיכנס לבית כנסת (אורתודוקסי כמובן), משהו שעושים לכל היותר בראש השנה או יום כיפור ואם צריך אז גם בחגיגות בר מצווה. מנסים לעקוב בסידור עם עזרה של דוס תורן, בלי ממש להבין את התפילה ואם כבר מבינים מרגישים זרות גדולה לטקסטים השופעים הלל והודיה לשם יתברך. בשלב הזה רק האצבע עוד נשארת בסידור והעיניים משוטטות במרחב, מנסות לחוות חוויה אנתרופולוגית. הסיבה העיקרית להמשיך ולהקשיב לרב היא כדי לא לפספס את הרגע שניתנת פקודת האש וסוף סוף אפשר ליידות את סוכריות הטופי שבינתיים, תוך כדי חימום, קיבלו את הצורה של כף היד שלנו.
יום אחד, לפי קצת יותר מחמש שנים, זכיתי להגיע לביקור בכותל עם ארבעים סטודנטים ממאסצ'וסטס כשהדרכתי משלחת "תגלית" במסגרת שנת השליחות שלי. בשביל יהודי התפוצות חווית הכותל שונה מהחוויה הישראלית. ההגעה לשם, היא אף פעם אינה במקרה, וגם לא "על הדרך". הם היו חייבים להגיד בדרך 'שלום' לדוד וגם לשכנע את ההורים לממן להם את הביקור למולדת הלאומית. לפני שירדנו לרחבת הכותל, עמדנו יחד לתצפית מאחת המרפסות והקשבנו למשנתו של המדריך. כשסיים, אחת הסטודנטיות שאלה מדוע אין בכותל אזור תפילה מעורב, והציעה באותה נשימה שבמקום החלוקה הקיימת של שני-שליש לגברים ושליש לעזרת נשים תהא חלוקה של שלושה שלישים: גברים, נשים ומעורב או בשפה אחרת Tri - Mechizha. עבורי זו הייתה הצעה מהפכנית, חתרנית כמעט. עבור הסטודנטים פחות, הם הנידו את ראשיהם בהסכמה.
במהלך שנת השליחות שלי בארה"ב וכן בחוויה היהודית הלונדונית שלי היום, אני לומדת להבין את הגישה הכל כך שונה של יהודי התפוצות. שונה, אך עם זאת, לא פחות בעלת זכות קיום. היהודים הללו נחשפים בחייהם למגוון שונה של מערכות ערכים. מצד אחד, אהבה אמיתית ליהדות, לאלוהים, לטקסטים שלה, לתפילות ולפילוסופיה, וגם למדינת היהודים. מצד שני, סביבה ליברלית, שמעלה על נס את הרב תרבותיות וחגיגת השונות ומציעה שוויון מלא לנשים. יהודים אלו בוחרים בתנועות יהודיות פרוגרסיביות-שוויוניות ובעיקרן הרפורמית והקונסרבטיבית (מסורתית). אין לזלזל בתנועות אלו. בעולם שבו 50% מהיהודים מתבוללים, הצעירים הללו הם העצמה היהודית שמחוץ לגבולות מדינת ישראל. רק כסיל יבחר לוותר עליהם ללא קרב.
ובכן, השאלה של הסטודנטית צפה באוויר, והתשובה של המדריך הייתה הוספת אנקדוטה: אחרי השחרור בשישים ושבע, למעשה לא הייתה מחיצה בכותל במשך שלוש שנים (והרחבה הייתה עמוסת מבנים) וכל אחד בחר את המקום בו הוא רצה להתפלל.
פיסת ההיסטוריה החדשה הזו הדהימה אותי, ולא פחות הרעיון המתקדם של הסטודנטית שלי שיוכל לאפשר לכל אחד להתפלל בכותל כפי מנהגו. אז למה לא בעצם? עם ישראל עשיר במסורות ומנהגים שמגיעים מכל קצוות תבל ו"מקום תפילה ציבורי" צריך להיות מקום שנותן לכל יהודי באשר הוא, להרגיש בבית. לכל יהודי.
לפני שבוע, מול שגרירות ישראל בלונדון השתתפתי לראשונה בתפילת ראש חודש מתוך הזדהות עם "נשות הכותל", קבוצה גדלה של נשים שכבר עשרים שנה מבקשות להתפלל בדרך שלהן, המקובלת לחלוטין בקרב קהילות בתפוצות, וסובלות מדיכוי חופש דת על ידי מי שמאמין שיש רק דרך אחת להיות יהודי, מחזיק במונופול דתי מסיבות פוליטיות צרות ומגובה בתמיכה משטרתית. לדעתי, אם יש יהודים/ות שמחויבים לתפילה ולמסורת, מי אנחנו שנפסול את דרכם. האין זה אבסורד שבמדינת היהודים הם מקבלים פחות חופש דת מאשר במדינה בא הם חיים כמיעוט?
עינברי, תודה על המילים היפות והחשובות. אני חושבת שאנחנו נמצאים בקושי אדיר במדינה שלנו. האתגר הגדול ביותר שיש לנו בתור אזרחי ישראל הוא להצליח ולבחור באנשים הנכונים שיוכלו להוביל אותנו, כמדינה, למקום בו תינתן יותר שוויוניות. וכרגע התחושה הפנימית שלי מעט פאסימית. המהלך החשוב ביותר יהיה בהצלחה בשינוי תפיסתם של רוב הישראלים כלפי היהדות- מי כמוך יודעת... עד כה חשבתי שדוגמא עישית ואקטיביזם- הם צעד חשוב לשינוי זה. אבל אני יותר ויותר מאמינה שהשינוי יבוא אם תהיה הנהגה ליברלית ש"תכפה" את אזרחיה לפתיחות וסובלנות.
השבמחקצודקת.
השבמחקאני לא נוסעת לכותל. וזה לא מכיוון שהצורך לא קיים - הוא קיים ועוד איך.
אלא מכיוון שאני יודעת שהדבר המקודש לי ביותר - תפילת אמת עם ילדי, לא תתאפשר. לא אוכל לשיר בקול את התפילות המקובלות בקרב הקהילה שלי, לא אוכל לחבק את ילדי כפי שאנחנו נוהגים בתפילות, לא אוכל לברך אותם בברכת כוהנים.
כל זה נמנע ממני, כי אני בסך הכל אשה. ואשה היא רק כלי, היא לא אדם שנבנה בצלם.
אני אתפלל בכותל, כשנשים כמוני, המקדישות את חייהן לשירות הקהילה ולתפקיד ה"צינור" המוביל את הקדושה את הקהל, תוכלנה לעמוד במקום ההוא ולשיר ולהתפלל ככל האדם.
אפשר גם תגובה שטחית רדודה כעוגיית חמאה בבוקר אוגוסט לח?
השבמחקגם אני שמתי פתק במקום הכי גבוה שהגעתי אליו (שאף אחד לא יגנוב לי), אך בשם בני- הוא ביקש שארשום 2 בקשות: 1. הוא מבקש להיות נהג רכבת. 2. הוא מבקש להגיע לירח בחללית. ואני הוספתי בשמי "תודה", למקרה ש"מישהו" באמת מציץ בפתקים אלה, שידע עד כמה אני מודה לגורלי ולטבע על הילדים המדהימים האלה שלי, שבקשותיהם הקשורות בהובלת כלי תחבורה הן שנותנות את הטעם לימי וללילותי...
ענבר יקרה,
השבמחקאני דווקא זוכרת את הפעם הראשונה שלי בכותל. ההתרגשות היחידה שהיתה לי שם היתה של הטמנת פתק עם בקשה תמימה של ילדה שיהיה שלום על ישראל. הקיר לא ריגש אותי, ובחושים המחודדים של ילדה התחושה היתה שאני לא מבינה על מה המהומה.
רק לפני 7 שנים הבנתי שהמהומה האמיתית מסתתרת דווקא מאחורי הכותל המערבי: בהר הבית.
כשלמדתי שהכותל המערבי הוא בעצם כמה מטרים קטנים מתוך קיר שתומך בהר הבית, ושהוא אינו חלק מבית המקדש (שזו אמונה שאף אחד מסובבי המלומדים לא טרח להפריך משום מה)- חינו סר מעיניי אפילו יותר, במיוחד לאור שנאת החינם שסיפור המחיצות מוביל אליה.
כל הסמליות של מקום המקדש אמור להיות של שלום והשלמה. המאבקים בכותל המערבי הם רק סימן קטן לעובדה שלא שם מוקד הויכוח.
נדמה לי שכשנשות הכותל היקרות יחברו לתנועת נשים למען המקדש - תנועת נשים הפועלת לקרב את נושא המקדש בקרב ציבור הנשים, וכן להתעמק בנושא לימוד המקדש ובירור עניין עליית נשים להר הבית, אולי אז מאבקן יישא פרי...
רבקה רוזנבאום צוויג